לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

יום אחד אני אחזור לכתוב יותר מוואן-ליינרים



כינוי: 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

שטחי זה הכי


מעודדת מההחלטה האמיצה שקיבלתי, החלטתי להמשיך בדרכי הנחושה ולשלוף גם היום מהארון חצאית חמדמדה ונוזלית במיוחד. הבעיה התעוררה כשהייתי צריכה לאסוף משהו מרחוב שטראוס, ואיכשהו לא הרגשתי שהכתפיים הגלויות והחצאית המתנפנפת משתלבות כשורה עם הנוף המקומי... נו שויין, אפילו ברכיים לא חשפתי. יכול היה להיות גרוע יותר.
נשאר רק להרהר מה ללבוש מחר כל עוד החמסין הזה באזור. אני די מחבבת את השטחיות הזו שקפצה עלי. האופציה השנייה היא להכנס לדכאון.
* * *
יש ימים כאלו, שאני מוצאת את עצמי מעיפה מבט חטוף במראה ואומרת בשקט "נטאשה, היום את נראית בסדר גמור", וזה משמח עד מאד ומשכיח את העובדה שעקמתי את הרגל ממרומי הכפכפים החדשים. ממש כמו מצבי הרוח שלי, גם הם לא יציבים יותר מדי.
* * *
וחם, כמה חם.
נכתב על ידי , 26/6/2007 23:06   בקטגוריות Big city life, תמיד אשה, אופטימי, שינויי מזג האוויר  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווי!


איך הכי כיף בעולם להציב יעד, ואז אחרי שאת אומרת "נו, אז מה. לא כל יעד צריך לכבוש. יש מקומות דומים שהגעתי אליהם ולמה להתקטנן", פתאום, היעד נכבש, הדגל הוצב, והחיוך נמתח לתפארת מדינת ישראל.
נכתב על ידי , 25/4/2007 12:09   בקטגוריות הממממם., אופטימי  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




מנסה לעשות סדר בבאלגן ולא מצליחה למצוא את קצה החוט שממנו הכל התחיל. אני, שכל משפט וכל מילה נשארים אצלה חרוטים בזכרון, חסרי משמעות ככל שיהיו. הפסיכית שזוכרת שיחות שלמות מלפני שנתיים ושלוש, לא מצליחה למלא את הריק שמסתחרר לי בתוך הראש ולהחזיר למקום הראוי כל פיסה.

נדמה לי שכשהוא נכנס למכונית שלי, אי שם בארבע בבוקר כששיחת ה"לא נפגשנו כל כך הרבה זמן ויש לנו כל כך הרבה להשלים" התעקשה לא להגמר, שמתי לב שמשהו עומד באוויר וזו לא רק הרוח הדרומית שכל כך התגעגעתי אליה. ואז הוא יצא, התנעתי, נסעתי, משועשעת מהאינסטינקטים שלי שחיים בסרט עצמאי.

ויומיים אחר כך טלפון, תהיה לגבי התוכניות שלי לאותו הערב ושוב נסיעה בכביש המוכר הפעם כבר באיפור עדיין ועדשות ותחושה לא ברורה. וכשהוא לא חיבק אותי כשרק הגעתי, מנסה להבין מה קורה. וברגע שהברך שלו נתקלה בזו שלי ולא זזה לשומקום כבר היה ברור לי בתחתית הבטן, במקום ההוא שאני מתעלמת ממנו כמה שרק אפשר, שהערב הזה יגמר בנשיקה. שזה, לכשלעצמו, לא נראה היה לי באותו הרגע כמו רעיון רע כל כך. זה הלך והשתפר כשמצאתי את עצמי בזרועות הכל-כך חסונות שלו ופתאום "את מתכוונת להסתובב כדי שאני אוכל לנשק אותך?"

* * *

"את לא מתכוונת לספר לעורכת, נכון?"

אני מסתכלת לו ישר לתוך העינים. לשקר? לא לשקר?

"ברור שכן".

"אוי, נטאשה"

"אבל מה אתה רוצה? זה סיפור מצויין".

הוא יודע שאני צודקת. למרות שבינתיים אני מתאפקת. ממילא עוד לא החלטתי אם מה שהיה שם היה כיתוב תמונה לעמוד האחרון, או פוטנציאל לכותרת ראשית. הוא הרי (חושב שהוא)לימד אותי כל כך הרבה ממה שאני יודעת.

 

נכתב על ידי , 8/4/2007 18:50   בקטגוריות הכל אנשים, אופטימי  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חג ומועד ונופל


הגעתי למסקנה שאם אני קרובה לסיום התואר הראשון יותר מאשר לכל דבר אחר, כנראה שכבר לא אשתמש במחברת מלימודי הפסיכומטרי (אי שם מסוף שנות התשעים העליזות) וגם לא בדפים על דמות השופט במקרא משיעורי התנ"ך בשמינית, חשבונות אשראי מהשנה שעברה, בספר הטלפונים-של-המקורות הראשון שלי, זה שהחזיק מעמד בדיוק חודש ולא הכיל הרבה, בטרם החלפתי לגירסא עמידה יותר וברשימת "חמישים שאלות למדריך" מהימים שעוד הייתי אשת-חינוך גאה ומורעלת.

את דפי הטיוטה לעבודת הגמר שלי בתיכון, קלסרי-הדרכה משלושה קורסים שונים והמחברת מהחפיפה בחודש הראשון בעיתון, לא הצלחתי לזרוק. אבל גם זו התקדמות.

* * *

נכון שזה לא בדיוק טרנד חדש, והקטע ההו-כה-משעשע של לזרוק רפש (שלא להגיד גפילטע פיש. פחחחחחחחח. אם נדחוף עוד בדיחה על יוצאי פולניה בכלל נצא שנוני-על, כי זה מעולם לא נעשה קודם, בשלוש'תלפים גרסאות לא כל כך שונות) על כל חג שכולל מפגש משפחתי לא נולד אתמול, אבל זה לגמרי כבר ממצה את עצמו.

 יובל דרור טוען שהוא לא מכיר אף אחד מעל גיל עשרים שבאמת אוהב את החג ועוד מזמין את כווווווווולם לשתף בחוויות ה"דודה שלבשה וילון" (זאת אומרת, אם במקרה הגעתם לליל הסדר נטולי ציניות ומרירות, כבר נגרום לכם לחפש את הפגמים שבכל אחד מקרובי המשפחה שלכם. הרי מה זה לחפש את מה שרע בדוד שבאמת אוהב אתכם למרות שהשתנתם עליו בברית מילה שלכם, לעומת האפשרות להכניס איזו קטנה בתגובות לפוסט עם סיום ליל הסדר?). אני לא מכירה את המשפחה של דרור, וגם לא את המשפחות של שי ודרור (במגזין החג של מעריב), אבל אף אחת מהדודות שלי לא לובשת וילון, אף תינוק לא מזיל עלי ריר מנגב עלי נזלת, בני המשפחה יודעים לבשל (ובאלו שלא, אני פשוט לא נוגעת. איך פשוט?) וכבר כמה שנים שאנחנו מופתעים מחדש מהעובדה שאין פקקים בדרך.

זה כל כך חריג שאני מחבבת אוהבת את המשפחה שלי? שאני נהנית לדבר עם האנשים האלו שבנוסף לכך שהם חולקים איתי מאגר גנטי משותף הם גם אנשים מעניינים (חלקם) ומתעניינים (בד"כ)? העצבים כתוצאה מההשתעבדות לנקיון ולקניות המתנות לא קשורים בחג. הם קשורים בזה שהפכנו לחברה צרכנית שיצאה מפורפורציות. איכשהו, כשניקיון החג מצטמצם ליומיים וחצי וכולנו הצלחנו להתגבר על הצורך-הכאילו-טבעי לקנות אחד לשני קולטי-אבק שונים ומשונים ולהסתפק במתנה לדודה-המארחת ולזו-שיש-לה-יומולדת, אפשר להתענג על מה שחשוב באמת. הפריחה המדהימה שבחוץ, האפשרות להתעדכן מי נוסע-מי-חוזר-למי-צמחה-שן-מי-מסתדרת-בלימודים-מי-רוצה-להחליף-חוג-ראשי ולנסות להבין, שוב, במה לעזאזל ע' עובד, ואם זה באמת קשור למחשבים או ששוב אני לא מעודכנת.

גם את פורים אני אוהבת וכבר עברתי את גיל עשרים. לעדכונך.

 

סימניה: הבלוג של פיבן

סימניות לחג: עוד מישהי שחובבת את ליל הסדר

                 בועז כהן יוצא מעבדות לחירות

 

נכתב על ידי , 2/4/2007 12:19   בקטגוריות עברתי בסביבה, אופטימי, סימניות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , 20 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנטאשה. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נטאשה. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)