יום אחד אני אחזור לכתוב יותר מוואן-ליינרים

להכניס למערכת דיסק של שירים חצי-מדכאים בדיוק כשאת עצובה.

זה לא בדיוק הרגע האופטימלי בשביל לסדר לעצמך פסקול שיהלום בדיוק את מצב רוחך.

מה שהפך אותי לכתבת טובה ולא לכותבת טובה זו החרדה הקבועה שהטקסטים שלי לא יכנסו אם הם לא יהיו טובים מספיק. שיקלטו שאני מרמה ובעצם אני לא יודעת מה אני עושה ולא מבינה דבר וחצי, שאני אפתח את העיתון בבוקר שאחרי ואגלה שהידיעות שלי לא נכנסו, שאני אשמע את העורך בשיחה עם אחד האחרים אומר "לך תחפש כי השבוע אין שום דבר ראוי לשמו".

הפחד הזה הפך אותי לכתבת טובה יותר, כי היו אנשים שלא רק ראו אותי, אלא גם הסתכלו עלי וידעו להתעלם ממה שאני אומרת, ולהקשיב למה שאני לא מעזה לומר. ואולי אני נותנת להם יותר מדי קרדיט, והם לא הסתכלו ולא ראו ולא הקשיבו וסתם שלחו אותי למשימות שמישהו היה צריך לעשות, ואני הצלחתי לא לפשל. איכשהו הצלחתי לא לפשל.

ואז עזבתי.

עזבתי כי ידעתי שבשום מקום אני לא אמצא את העורך הזה שירצה ממני יותר ממה שאני חושבת שאני יכולה. וגם כי רציתי לעשות דברים אחרים, לא אומרת שלא. ועוברות כמה שנים, ואני מבינה שזה לא רק בתוך הראש שלי, ואולי צדקתי.

אבל זה לא אומר שלפעמים לא חסר לי.

וזה לא אומר שזה לא עצוב לי.

נטאשה אומר/ת: לא כל כך טוב לי

י' אומר/ת: מאיזו בחינה?

נטאשה אומר/ת: מבחינת החיים שלי

י' אומר/ת: כי "אין לך חברים"?

כי לא טוב לי במיוחד

מה רע? יש לך עבודה במקום טוב והולך לך בסדר. יש לך דירה

בסדר, מבחוץ טוב לי.

זה הבפנים.

מה זה אומר?

שמבחוץ הכל באמת בסדר - יש לי דירה, ועבודה, וחברים, ואני בריאה וכולם בריאים. לא נופלים לי קסאמים על הבית ויש אנשים שאוהבים אותי, והציונים שלי גבוהים והצלחתי להשיג כל מיני מטרות שהצבתי לעצמי והכל נהדר.

אבל לא טוב לי.

בסדר, אני מבין, אבל את בחורה אינטיליגנטית, אני בטוח שאת יכולה לפרוט את ה"בפנים" הזה, לעניינים קצת יותר ספציפיים

הכל מרגיש לי נורא שטחי. אני עושה הכל בסדר, אבל שום דבר לא מצוין.

נגיד, יש לי חברים, כן? כל צהרים יש לפחות שני אנשים שבאים לקרוא לי לבוא לאכול ואני עובדת שם בקושי יומיים וחצי. אבל אין לי חברים-חברים. ואני קצת מרגישה תלושה. לא פה ולא שם. לא בדרום ולא בירושלים. ובודד לי.

לא נשארת בקשר עם אף אחד מתקופת הלימודים?

נשארתי, כן. אבל רוב החבר'ה שלי זזו לתל אביב.או שעובדים עד מאוחר.

אז מה אם הם בת"א. את יכולה לדבר איתם בטלפון.

וזה העניין - באוניברסיטה אז הייתי רואה אנשים בפקולטה ומפה לשם דברים היו קורים.

עכשיו כל דבר צריך להיות פרויקט. להתקשר, ולהתארגן, ולמצוא מישהו שגומר לעבוד בשעה סבירה וגם רוצה לצאת וגם לא מתחיל למחרת נורא מוקדם וגם אין לו תוכניות אחרות וגם וגם וגם.

גם, אבל לא רק.

זאת לא נראית לי כזאת טרגדיה

לא אמרתי שזאת טרגדיה, זו תחושה כללית. כל מה שאני עושה זה לקום בבוקר, ללכת לעבודה, לחזור לדירה ולעבוד על דברים של האוניברסיטה.

בסדר, יכול להיות שעם הזמן, יתחזקו גם הקשרים עם האנשים האלה שקוראים לך לאכול צהרים. שהסביבה החברתית שלך עכשיו תהיה העבודה, במקום האוניברסיטה.

כן, אבל איכשהו יצא שרוב העובדים הצעירים האחרים דוסים ונשואים. בד"כ שילוב של השניים.

ומה שחסר לך אלה אנשים ללכת איתם למסיבות?

לא.

מה שחסר לי זה חברים. המסיבה המזורגגת היא רק סימפטום.

אוקי, אז דוסים נשואים יכולים להפוך לחברים שלך

לא נראה לי

למה? גם את קצת דוסית.

אני לא גרה בהתנחלות וצריכה לחזור הביתה לשני הילדים שלי. למשל.

במקרה הכי גרוע, תהיה לך שנה קצת קשה, ואח"כ תוכלי ללכת לעבוד במשרד תל אביבי וצעיר. אם זה הדבר העיקרי שחשוב לך.

אני לא יודעת מה אני אעשה אחר כך. רק יודעת שעכשיו לא טוב לי במיוחד ואני לא רגילה לזה

בסדר, יש תקופות בחיים שיותר קשה בהן. במיוחד שאתה פתאום כבר לא סטודנט, וכאילו התחלת את החיים האמיתיים. זה קשה. ומלחיץ. יש מסלול מאוד מובנה לצעיר ישראלי, והוא פחות או יותר נגמר בסוף התואר הראשון.

כן, בגלל זה כתבתי כאילו. אבל אין מה לעשות, יש בזה משהו.

אז אני לא בטוחה שאני רוצה שהחיים שלי יראו ככה.

נו, אז מי אמר שהם יראו ככה? את עוד ממש ממש בהתחלה. כל האפשרויות פתוחות.

אני לא רוצה למצוא את עצמי בעוד עשר שנים נראית כמו האנשים אצלנו. כבויה ואפורה.

מאה אחוז, טוב שאת מגלה את זה כבר בשלב כזה. את יודעת שלא כולם כאלה. את יכולה לעשות הרבה דברים עם התואר שלך, לעבוד בהרבה מקומות שונים.

קשה לי עם זה. כל יום נראה אותו הדבר.

בחיים שלי לא היה לי מצב שכל יום נראה אותו הדבר כמו זה שקדם לו. אפילו בצבא לא.

ובצבא, כשהיה לי קצת קשה, ידעתי שזה זמני וזה נגמר

נו, אבל גם זה זמני. חתמת על חוזה רק לשנה, אח"כ הכל פתוח.

זה לא בדיוק זמני. כי כל החיים שלי ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. וכאילו, מה האלטרנטיבה? לעבור לעיתונות?

קודם כל, כן. יכול להיות שיותר מתאימה לך הדינמיות של העיתונות. נראה לי שאת די נהנית מזה. ושנית, העבודה שלך לא חייבת להראות כמו מה שהבוסים שלך עושים.

למה את מתכוונת ב"הכל"?

לעבוד שם אבל עדיין להמשיך לסקר אירועים.

מה כ"כ טוב בלסקר אירועים?

לא יודעת. לראות אנשים. האנרגיות, האדרנלין.

ודיברת עם ההורים שלך על זה? על העניין הזה, שלא טוב לך וזה. שאת מוטרדת לגבי הכיוון שלך.

הם יודעים שלא טוב לי. הם אומרים בערך מה שאתה אומר - שאולי אני צריכה לחשוב מה לעשות אחר כך ושאולי זה ישתפר. אבל נראה לי שמה שאמא שלי באמת רוצה לומר זה "צאי מהסרט שאת חיה בו, אלו החיים האמיתיים וזה מה יש".

אני תמיד פוחד שאני לא באמת יודע להגיד שום דבר שעוזר, אז קיוויתי שיש אנשים אחרים שיגידו דברים יותר מועילים.

לא ההורים שלי.

מה זה אלה החיים האמיתיים? אם טוב לך לעבוד עם אנשים, אז יש בחיים עבודות שמאפשרות את זה.

נגיד היום דיברנו על זה שבת דוד שלי מתחילה ללמוד שנה הבאה, אז אמרתי שאולי זו טעות להתחיל כל כך מוקדם. כי הלימודים עצמם הם כיף, אבל אחר כך יש "חיים אמיתיים" וזה לא כיף ואין סיבה למהר לשם. אז אמא שלי אמרה שבעיניה מאד הגיוני להתחיל ללמוד ואז אחרי התואר הראשון לנסוע לטייל במקום לדחות את הלימודים בשנה נוספת. הם אמרו שזה בהחלט סביר לדעתם שאחרי שאני אסגור שנה במשרד אני אסע ולא אתחיל ישר לחפש עבודה במקום אחר.

אבל זה רק לדחות את הקץ. כאילו, בסדר. חצי שנה בהודו. שמונה חודשים באוסטרליה. בסוף אני אחזור ל"חיים האמיתיים".

ומה שהכי מפחיד אותי שאולי אני אתרגל לזה.

כן, מן הסתם ב"חיים האמיתיים" צריך (בד"כ) איזושהי עבודה קבועה, ואיזושהי קריירה.

אני לא רוצה לקום יום אחד בבוקר ולגלות שהפכתי להיות כל מה שאני לא רוצה להיות. אתה יודע, כמו כל הבלוגריות האלה שחושבות על עצמם במונחים של "נשמה פראית, חופשיה ומשוחררת שאף אחד לא מבין". מה זה אף אחד לא מבין? החיים שלך משעממים ושגרתיים כמו החיים של חלק ניכר מהעולם הזה. אם באמת היית נשמה פראית החיים שלך היו נראים אחרת.

אני פחדנית וריאלית מדי בשביל להגיד "זיבי. אני חוזרת לעיתונות".

כי מה, בגיל 35 אני אתרוצץ ממקום למקום עם ביפר ולפטופ בלי לדעת מה אני אעשה בעוד שנה?

ומה, בגיל 35 כשאני אגלה שאני צריכה לפרנס את עצמי ותינוקת אני פתאום אחזור לתוכנית המקורית, אדפוק על הדלת של איזו מערכת ואגיד "שלום, הנני, הייתי פעם הבטחה גדולה"?

לרגע עצרתי לראות, ופתאום היה לי פלאשבק לפעם הקודמת.

כל כך הרבה קרה מאז. איפה אני היום ואיפה הייתי אז. חסר לי האנדרנלין. חסר לי להיות איפה שהדברים קורים, ולא להסתפק בעדכונים אקראיים באתרי החדשות. בלי ביפר ושני סלולרים, בלי נסיעות מוזרות לקצות המדינה, כל יום נראה אותו הדבר.

ברור שביום כזה השגרה הקטנה שלי עדיפה עשרות מונים על חוסר הידיעה של אחרים. ברור. ועדיין, מתגעגעת לימים שבהם לא ידעתי איפה ומתי היום שלי יגמר.