My life

אני שונאת אותו.

אני שונאת את כולם.

נמאס לי מכם. כולכם צבועים.

עם כל שיר אני מרגישה את הלב שלי מתכרסם עוד קצת.

אני לא מוצאת יותר תוכן בשום דבר שאני עושה.

עיפה, אבל לא יכולה לישון.

מאוכזבת, אבל לא יכולה לבטא את זה.

ריקה..ובכל זאת יוצאות דמעות.

אני יודעת שזאת הרגשה זמנית..אבל למה בכלל היא חוזרת כל פעם?.

הכל כל כך מיותר.

כל נשימה יותר מכבידה עלי מקודמתה,

ועם כל נשימה אני שוקעת בזה עמוק יותר.

אין לי כוח יותר.

אפילו להתלונן אין לי כוח.

במיוחד אליהם.

ואי אפשר לשבת בחדר..כי אז הם דואגים.

אז יושבים מולם. וצריך לחייך. כדי שלא ידאגו.

הרי מה הם כבר יכולים לעשות? זה במילא יעבור..כמו תמיד..

וזה יחזור, ויעבור.

יהייה לזה סוף?.

עוד ריב.

סופי. לא סופי. מה זה כבר משנה?.

אני לא מתרצת את המצב רוח עם הריבים. אבל אם מישהו ישאל זאת תהייה סיבה טובה..

כואב לי כל כך. קשה לי..

לא רוצה עכשיו.

לא רוצה צבא. לא רוצה בסיס. לא רוצה אחראים.

"אבל לפני שניה אמרת שטוב לך שם". טוב לי. ממש טוב לי.

אבל אין לי כוח עכשיו.. אין לי כוח לכלום.

אוף :(

לישון..ונקווה שיהייה טוב יותר בבוקר.

[נמאס לי].

זה נהייה מיותר.

הכל נהייה מיותר.

גם זה.

לילה טוב.