לא רציתי ליפול עלייך ככה. |
| 10/2008
Do us part
הכאב מתמשך. זה יפהפה, כשחושבים על זה, איך האל הטוב יכול לשבור את הרוח יותר מכל עינוי. כי אין את מי להאשים. אתם קולטים? אין את מי להאשים. ואין איך לתקן. אהיה שבור לעד. מתפקד וקיים ועושה את התפקיד, אבל שבור.
בימים האחרונים היה תקוע לי כדור של עצב בבטן. ומדי פעם הייתי זז לא נכון, או חושב משהו לא נכון, או רואה משהו לא נכון וכדור העצב היה זז קצת, להזכיר שהוא שם ושלא יקח הרבה כדי לגרום לי למלנכוליה עוצרת נשימה. ועכשיו נתתי לו להתפרץ, ולא היה שם כלום. רק קליפה דקה של עצב ואז כלום.
ובדיוק העובדה הזאת שאני שבור ואהיה שבור ואולי אוריש גם את איזה גן-שזה-לא-יהיה שעושה את זה לילדי-הדמיוניים-בשלב-זה, זה גורם לשאול את עצמי בשביל מה כל זה. כי הסבל המתמשך הזה לא גדול, זה נכון, ואם מסיחים את דעתי, הרי אני לא חושב על זה כל דקה של כל יום בחיי, אבל הוא שם. תמיד שם. וזה נמאס, בשלב מסוים.
הייתי עושה הרבה בשביל שקט. לא הכל, אבל הרבה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
