אני בספק אם משהו מהדברים שאני עושה באמת יוכל להשפיע.

אני מערערת על היכולת שלי באמת לשנות דברים בעולם הזה,

בהתחשב בעובדה שאני בסה"כ בת אדם אחת מבין מיליונים אחרים.

אז הלכתי להפגנות.

הייתי באוהל המחאה כבר איזה 4 פעמים.

גרמתי לנהגים לצפור בכבישים.

הנפתי שלטים גבוה באוויר עם סיסמאות כלכך חזקות, כלכלך כואבות שאומרות כלכך הרבה.

הראתי את התמיכה שלי.

צעקתי החוצה את המילים,

עד שבער לי הגרון.

הראתי לכולם שאיכפת לי.

הראתי למורים שהם לא לבד.

אפיתי להם עוגה.

עזרתי בהכנת השלטים.

מילאתי אוטובוס בילדים אחרים שיבוא להפגנה בכיכר רבין במוצ"ש.

עוד אוטובוס אחד מבין המוני אוטובוסים אחרים.

יהיו בהפגנה עוד כלכך הרבה אנשים אחרים.

האם זה באמת ישנה?

אני אהיה כלכך קטנה, וספק אם באמת משנה אם אני אהיה שם בכלל.

ברור שאם כל אחד יחשוב ככה, ואף אחד לא יבוא- לא תהיה עצרת גדולה.

כך שאולי בעצם אני כן משנה?

אבל בכל זאת אני מרגישה קטנה וחסרת אונים.

אני חסרת אונים מול הממשלה המושחטת הזו.

המורים חסרי אונים מול הממשלה המושחטת הזו.

ההורים חסרי אונים מול הממשלה המושחטת הזו.

התלמידים חסרי אונים מול הממשלה המושחטת הזו.

כולנו חסרי אונים מול הממשלה המושחטת הזו.

למה לעזאזעל מורה, שעובד מתוך אהבה ורצון לשנות את המדינה, עובד מתוך חזון ואיכפתיות, מקבל שכר כלכך נמוך?

וחבר כנסת, שעובד פחות קשה, מקבל פי הרבה יותר מהמורה?

איפה הצדק במדינה הזו?

למה המדינה הזו כלכך מושחטת?

איך לעזאזעל האזרחים אמורים לשנות ולהשפיע על השלטון, אם האנשים בו כלכך אנוכים ודואגים רק לעצמם?

או שאני נסחפת?

הכוונה זה מה שמשנה. האנרגיות החיוביות. הארגון של הקבוצה.

את אדם קטן.

את לא אדם קטן.

את לא משנה כלכך הרבה. את לא מחדשת. זה כבר ככה יותר מ-30 שנים. הם יודעים כבר הכל.

אבל שום דבר לא השתנה, עד החודש האחרון- שהמורים החליטו לקום ובאמת לשנות. הם עושים אוהל מחאה, הפגנות, עצרות, עצומות. עושים את זה בירושלים. בחיפה. בת"א. באשקלון. את לא משנה אבל את חלק ממשהו גדול.

ובסופו של דבר, המשהו הגדול הזה משנה.

כל האנשים ביחד הם שיעשו את ההבדל.

האמת היא שאני כבר די מבולבלת. אני רוצה להאמין שאני אצליח במאבק הזה.

אני רוצה להאמין שברגע שהוא יגמר רמת החינוך תעלה והתנאים יהיו טובים יותר.

אני רוצה להאמין שלכל אחד מאיתנו יש את היכולת לשנות.

ואני אולי אפילו מאמינה?

יש בי רגשות מעורבבים וסותרים.

אבל אני מאמינה במה שאני עושה. אני מאמינה במאבק שלי. אני רוצה שננצח.

עכשיו הולך לקרות מהפך היסטורי.

מעכשיו, הכל הולך להשתנות.

ואנחנו- אנחנו עכשיו חלק מהמאבק הגדול הזה.

אז אל תהיו פסימים ותשבו חבוקי ידיים בבתיכם בלי לעשות שום דבר.

תנצלו את הזמן.

תתנדבו, תעזרו איפה שצריך עזרה, תלמדו, תהנו, תפגשו עם חברים, תנוחו.

פשוט תעשו משהו טוב עם עצמכם.

לכל מי שמעוניין להשפיע, שיבוא במוצ"ש הזה, 17.11.2007 לכיכר רבין בתל אביב. תבואו עם החברים שלכם. תעזרו להרים שלטים ולצעוק סיסמאות. תראו שאיכפת לכם מהעתיד של המדינה הזו.

אני אהיה שם.