מחר אני טסה ואני מתה מפחד. עברתי את סף ההתרגשות, עברתי את סף הלחץ, ועכשיו אני פשוט שרויה באימה מוחלטת.
שנים של חלומות נכנסו לתכנונים. הכל הסתדר כמו שצריך ואז שום דבר לא הסתדר כמו שצריך ואז שוב החלקים של הפאזל נפלו למקום, וכל החלומות הפכו לתכנונים קפדניים בטירוף ולפרטים קטנים ולתכנון תקציבי. ומחר אני עולה על מטוס וכל החלומות הופכים למציאות.
מדהים איך הכל נכנס לתרמיל כמו שצריך. הכל היה בחוץ כבר כמה ימים, מחכה להכנס לתרמיל, ולא היה לי מושג איך הכל ייכנס, אבל הכל נכנס. וזהו. זה מה שיהיה איתי עכשיו שלושה חודשים. מעניין לראות מה מכל זה בכלל לא ייצא מהתרמיל כל הטיול, במה אני הכי הרבה אשתמש, מה אני אגיד "וואו, איזה מזל שארזתי את זה" ברגע אחד שבו אני כן אצטרך, ומה אני אקלל את האמ-אמא שלי שלא ארזתי.
ומה אם ומה אם ומה אם.
ואיך נסתדר.
והידיעה המוחלטת שיהיה בסדר ושנסתדר, והאימה המוחלטת של מה אם לא יהיה מושלם.
והפחד מחפש מאיפה לצאת ומוצא את הפינות הקטנות שעדיין לא סגורות ומציף אותן בהרבה יותר פחד ולחץ ממה שמגיע להן. אני אסתדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
