איך קרה שמהרגע הראשון שהחלטתי לעמוד על שלי ולהודות שהתפקיד הזה גדול עליי ואני לא יכולה להמשיך וחייבת לעבור,

כולם מסתכלים עליי במבטים מאוכזבים וכל מיני אמרות סטייל "זה צבא,מה שנתנו לך-תקחי,ואם רע לך-תסבלי בשקט שנתיים".

מי קבע שאם זה צבא אז חייבים לאכול את כל החרא שמאכילים אותך שם ולסבול את זה?

מי קבע שאסור לדרוש לתנאים טובים יותר? מי קבע שאסור להתלונן ולבקש העברה?

בסך הכל מדובר פה בשנתיים מהחיים שלי.

הכי אני אוהבת ללא ספר זה את הפילוסופים והפסיכולוגים בשקל שאכשהו מקשרים את הרצון שלי לעזוב את התפקיד והבסיס בבעיה שלי שאני מרימה ידיים מהר מדי ואיך אני אסתדר בחיים.

אני דווקא רואה את זה באור אחר לגמרי,זה דווקא מראה שאני אסתדר טוב מאוד בחיים,כי אני מסרבת לקבל את הכל כמובן מאליו.

אני מסרבת לקבל תנאים גועל נפש ולהגיד בסדר,אני יודעת שמגיע לי להיות במקום טוב יותר,ואני אדרוש את זה.

ככה שלא צריך לדאוג לחיים שלי.

ועוד מאיזה אנשים זה בא,אמא שלי שבכלל לא יודעת מה זה צה"ל,בת דודה שלי שבכלל לא התגייסה ועשתה שירות לאומי,כלוא שהשתמט 5 שנים,עוד מגוון של אנשים שלא היו במקום שלי ולא יודעים על מה הם בכלל מדברים.

נכון,צבא זה לא פיקניק ואין מה לעשות יש אנשים שהם בתפקידים הרבה יורת גרועים משלי,ועם יציאות הרבה יורת גרועות משלי,

אבל למה להפוך את זה לבעיה גלובלית כל כך? אם למישהו רע בתפקיד שלו כמו שרע לי,שילך ויבקש וידרוש. לא צריך להפוך תפקידים של מישהו אחר לבעיה שלי.

בקיצור,סך הכל מדובר פה בי ואני אעשה מה שאני רואה לנכון בחיים שלי.

בימים טובים יותר.