הם לא לוקחים אותי לאן שאני רוצה להגיע.
וכן, הם לוקחים אותי ולא אני אותם לצערי. קצת באשמתי, קצת באשמתם.
אנשים לא רואים אותי כמו שהייתי רוצה שיראו אותי, וגם זה, האם זה כי אני לא מציגה את עצמי מספיק טוב, לא דוחפת מספיק למעלה, או כי הם אינם מביטים עמוק מספיק?
אני רוצה יותר, אני רוצה לעלות בסולם, להרגיש סיפוק
להרגיש ולדעת שאני יכולה, ושגם הם ידעו.
לא אוהבת לעמוד במקום כל כך הרבה זמן, גם אם אני טובה במה שאני עושה
גם אם נדמה להם שזה מה שנכון לעשות כרגע.
מדיי פעם, כל תקופה מסוימת בה אני צונחת מעט למטה, אני שואלת את עצמי את אותה השאלה:
האם אני אצליח למצוא בסוף מה אני רוצה לעשות? איפה אני רוצה להיות?!
ולהישאר....
אני אצליח להישאר?! מבלי להשתעמם?! מבלי להתאכזב, מבלי לאבד את המוטיבציה והרצון...
מה זה אומר שבכל פעם, בכל מקום כמעט, אחריי זמן מה נמאס לי ואני רוצה משהו אחר?
זה אומר שפשוט קשה לי להסתגל, שאני פשוט מתעמקת כל הזמן במה שלא טוב
או שפשוט אני לא נמצאת איפה שאני צריכה להיות?
חוסר ידיעת התשובה מבלבל אותי ומתסכל אותי בכל פעם מחדש.
כל כך הרבה דברים משגעים אותי בפנים, עושים כאב ראש, דברים שאינם פתורים ונדמה כי לא אדע כיצד לפתור אותם בזמן הקרוב... ובינתיים אני כבר מתייאשת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
