(שיר של אורפנד לנד. מומלץ לשמוע ת'שיר תוך כדיי קריאה)

כבר עוד מעט קיץ בכלל, אבל השיר גורם לי להרגיש חורף.

הרעש העדין והנעים של טיפות הגשם, עוצמת הברקים...

אני נסחפת לבפנים, והנה אני כבר כמעט מריחה את ריחו הנקי של הגשם.

אין דבר טוב יותר מריח של גשם.

הגשם שהיה עבורי דבר טהור עד לפניי זמן מה, שניקה אותי מטיפות העצב

שחיבר אותי למי שאני באמת, שאפשר לי להיות 'עירומה'

לפשוט לכמה רגעים את כל המסכות והשכבות הכול כך לא מתאימות לי

מעליי.

אותו גשם-

כבר לא גורם לי להרגיש ככה.

זה כבר לא מבול, זה יותר כמו הריקבון שאחריי הגשם.

הבוץ הדרוך, הריקנות. הטיפות האחרונות כבר ירדו, העננים התרוקנו וישנה מן תמיהה לא מוסברת של 'מה עכשיו?'.

***

פתאום אני נזכרת כמה שירים מסוימים,

מנגינות ללא מילים- אומרות יותר מכול. כמה עוצמה יש בהם, כמה רגשות מתקבצים בתוכי ועולים מעלה רק בגלל מנגינה, רק בגלל  מספר צלילים.

ואיזו השראה אפשר לקבל מהרגשות המציפים הללו. המון עצב אך יחד עם זו מן שמחה על כך שהכול יוצא החוצה- בצורה שכל כך נעימה לי, כל כך מוכרת ומאפיינת אותי.

כתובה נכון, 'מסודרת'.

***

מיום ליום אני נקרעת יותר בין מי שאני ובין מה שהחיים דורשים ממני.

אני רוצה לדבוק בעקרונות שלי, בכבוד שלי- לעשות דברים בדרך שלי, להשיג את מה שליבי חפץ בו כל כך, ובאותה העת, להתמודד עם קושי ההסתגלות

עם ההבנה שתמיד יהיה מישהו מעליי, איזו מסגרת שתכתיב לי את חיי

שתסגור עליי.

ואותה שאלה שחוזרת על עצמה בכל פעם מחדש- מה נכון יותר?

להיאבק עם העולם, לנֶצח

או להיכנע לו?

(דרמתיות זהו שמי השני ^^. לילה טוב!)