ההורים שלי חזרו מאילת, טוב לפחות אימא שלי ואחותי הקטנה. האוטו נתקע להורים שלי בדרך חזרה ולכן הם נאלצו להזמין גרר שייקח את האוטו לדימונה ואבא שלי נשאר לישון בבאר שבע, מה שאומר שאימא שלי חזרה לבד עם אחותי.

זה אומנם קצת מעצבן שלפעמים קורים כל מיני דברים כמו זה, אבל זה ברור שזה לא אפשרי והגיוני שהכול יהיה טוב והכי חשוב זה שהם נהנו, שהם נסעו לזמן מה בכדיי לשחרר לחצים ולבלות.

האמת היא אני קצת מתחרטת שלא הלכתי איתם כי נורא מתחשק לי לנסוע לאיזה מקום רחוק, להיות בסביבה אחרת ולנקות את הראש, אבל יותר מתחשק לי לנסוע לאיזה מקום קר עם הרים גבוהים והמון מים.

מצד שני, אני דווקא שמחה שנשארתי בבית.

קודם כל אני חושבת שהגיע להם קצת זמן לבד (אפילו שאחותי הקטנה הייתה איתם), זמן לאהוב קצת אחד את השנייה ולבלות, רק שניהם. ולמרות שתכננתי בשבוע הזה לבלות וליהנות ולהזמין את כל העולם אליי וזה לא קרה, היה לי דווקא נחמד.

נכון, נהייתי קצת חולה אבל הייתי צריכה את זה, את השקט הזה בבית ואת הלבד, את המנוחה הזאת והרביצה חסרת התועלת מול הטלוויזיה והמחשב. גם הספקתי לשפץ קצת את החדר מבלי שיפריעו לי!

אני לא יודעת למה, אבל לפעמים כשאני רואה מים, כשאני נמצאת במקום שמלא במים אבל לא בריכה, אלא ים או נחל או משהו כזה, אני מרגישה מן ביטחון שכזה ושלווה, זה עושה לי טוב בצורה מוזרה.

היום כשיצאתי מהמקלחת הבטתי במראה וראיתי חיוך, קטן :)

וזה גרם לי לחשוב שהתקופה הזו של החיפוש העצמי, תקופה לבד זה הדבר הכי נכון וטוב לעשות, כי אני מרגישה קצת יותר טוב בימים האחרונים ויש בי מן תקווה כזאת שאני אהיה בסדר ושאני עוד אחזור לעצמי.

התכוונתי ללכת לישון, אבל פשוט לא יכולתי כי הרגשתי ערנית מדיי, אז ניסיתי לקרוא ספר של רם אורן, "היורשת" שנראה לי דווקא אחלה ספר, אבל היו בי יותר מדיי מחשבות בכדיי לכתוב ספר משל עצמי.

ולמען האמת, דווקא מתחשק לי לכתוב ספר, כי לפעמים אני מרגישה שיש בתוכי כל כך הרבה רגשות, מחשבות ומילים והתחושה היא שזה לא באמת יעניין אף אחד, אבל זה יוצר בי כל כך עניין וגורם לי לרצות לכתוב על זה ולא להפסיק, ממש כמו עכשיו וזה דיי טוב.

חשבתי על אהבה.

זה יפה כמה מקום בלב בנאדם יכול לפנות בכדיי להעניק למישהו את כול כולו ובכל כך קלות וזה עצוב ואפילו מפחיד, כמה קל לאבד את זה, כמה קשה להתגבר על זה ולהמשיך הלאה, כמה קשה לאהוב מישהו אחר.

לפעמים מרגישים משהו אבל מרוב הבלבול, לא יודעים מה מרגישים, כי הלב עוד לא התרפא.

למרות כל הכאב שאהבה יכולה לגרום לבנאדם, אסור לוותר עליה כי היא דבר נפלא והיא רק מלמדת את האדם להרגיש ולזכור את הדברים הטובים בסופו של דבר.

:)

לאבא שלי יש כישרון צילום לא ממומש, ללא ספק!