הייתי רוצה שתהיה פה, גם אם לרגע קטן.

הייתי רוצה שתקרא את הלב שלי, את המילים שלא תמיד מצליחות לצאת החוצה ממנו

ובזכותך, בזכותך הייתי יכולה להוציא אותן בעבר, את כולן.

חלמתי, אבל העיניים שלי היו פקוחות. חלמתי שאני מתקשרת אלייך ושומעת את הקול הרך שלך שוב

מלטף אותי, מלטף ומשקר.

ואמרתי לך כמה שאני מתגעגעת אלייך ושהייתי רוצה לפגוש בך שוב, אבל אז נזכרתי שאתה לא רוצה שום קשר איתי, אתה לא רוצה אותי בחיים שלך ואז החיוך שלי נעלם, כאילו לא היה

והפסקתי לחלום.

אני יודעת שיש לך אהבה חדשה עכשיו ושמעתי שהיא מקסימה, אני מקווה שטוב לכם יחד.

יש בתוכי ערפול של רגשות עצומים ואני לא מצליחה לראות או לדבר, כי מסך של דמעות מכסה את עיניי וצרידות איומה חונקת את גרוני ועמוק בתוכי אני רק רוצה שתבוא עכשיו, שתבוא ותחבק אותי כמו שרק אתה יודע,

שתחזור להיות שלי.

זה כל כך קל לבקש מבנאדם להמשיך הלאה, כאילו העבר לא קיים, כאילו הרגשות שבתוך ליבו לא אמורים להפריע, אבל שאני חושבת על כל הרגעים היפים שלנו יחד אני מרגישה כאילו אני חייבת לתפוס חזק במשהו בכדיי שלא אעוף לשמיים מרוב טוב וכשחרבות הזיכרון דוקרות אותי אני מרגישה כאילו הייתי פיה טובה ששברו לה את הכנפיים ואין הרגשה כואבת יותר מזו.

אתה היית מקור החופש שלי, מקור הטוב שלי, היית האנרגיה שבי...

ואין בנאדם שיכול לקחת ממני את הכאב הזה, כי זהו כאבה של אהבה אמיתית, אהבה שתמיד נשארת בתוך הלב.

אתה נמצא בכל מחשבה, בכל רגש... ואתה חסר.

כשאני שוכבת במיטה אני תוהה אם ביום ששכבתי לצידך רועדת מקור ועם חום, אם כשכיסית אותי ונישקת אותי

אם באמת דאגת לי ואם באמת אהבת אותי.

וכשאני הולכת לסרט אני תוהה אם כשחזרנו באותו ערב שישי מסרט וירד גשם חזק, אם באמת היה לך אכפת ממני

כשחיבקת אותי במעיל הגדול שלך בכדיי למנוע מהקור לחדור לגופי. וכשעצרת באמצע הרחוב ורצית לנשק אותי,

אם באמת ניסית להגשים לי חלום.

אני תוהה...

אם כל זה היה אמיתי גם עבורך.

אני חושבת שמכל הדברים בעולם, רק מאהבה אני פוחדת באמת.

כי היא יכולה להיות כל כך טובה ואמיתית, ששום דבר כבר לא משנה.

כשחיבקת אותי בפעם האחרונה, כמו שנהגת לחבק אותי באמת

ידעתי שזו הפעם האחרונה שארגיש אותך, כמו שאהבתי להרגיש.

"בגוף החם בהרגשה שזה נכון
או בהחלטה רגעית שאין בה הגיון
במכתב אחד שחור על דף לבן
שמהיום זה שנינו מול כולם..."

אני תמיד אוהב אותך.