דיברתי עם לוני לפניי כמה ימים, שפכתי קצת את הלב.

אתמול הלכתי להופעה של "סינרגיה" בחוף ים בבת-ים וראיתי אותו שם.

כל פעם שאני רואה אותו, עולה על שפתיי מין חיוך עצוב שכזה, חיוך של געגוע...

אבל החיוך הזה טוב, כי כשאני רואה אותו אני לא מנסה לשנוא אותו ולא כועסת על כל הכאב שהוא הותיר בי, אני זוכרת את כל הרגעים היפים שהיו לנו יחד, אני נזכרת למה התאהבתי בו מההתחלה.

פתאום הבנתי שלוני צדק ואני מודה לו על כל הדברים שהוא אמר לי, כי אם הוא לא היה אומר לי את כל הדברים האלו ובמין עוקצנות שכזו, יכול להיות שלא הייתי פוקחת ת'עיניים.

אני מבזבזת כל כך הרבה זמן על לשקוע בדיכאון, בעצבות הנוראה הזאת על משהו שנגמר כבר מזמן.

זה לא כזה קל כמו שזה נראה להמשיך ככה הלאה, לשכוח מאהבה עצומה שכזו כאילו לא הייתה.

אבל אני צריכה לעשות את זה, כי אין שום דבר מועיל בלהמשיך לבכות, הרי כל דבר טוב נגמר מתישהו, זה רק עניין של זמן.

לא רק שזה לא מועיל לי, אלא זה גם רק פוגע בי יותר, מכאיב ללב שלי יותר.

כשהבנתי שהוא לא רוצה אותי יותר בחיים שלו בכלל, אפילו כידידה זה כאב לי, יותר מדיי

אבל אולי זה טוב שאנחנו לא מתראים ולא מדברים, לפחות עד שאני אפסיק לאהוב אותו לגמרי ואז יישארו רק הזיכרונות המתוקים שמעלים בי חיוך יפה.

אז זהו, מיכאל תודה מותק, תודה שעזרת לי להגיע למודעות! (אני כבר לא צריכה להתקשר לטייאר חח)

הגיע הזמן להמשיך הלאה...

לירז.