קראתי פוסט בבלוג של מישהי מקסימה והמילים שלה כל כך נגעו בי.
הרגשתי שכל מילה, כל רגש נכתב על ידי.
המילים שלה תיארו בדיוק את מה שאני מרגישה... את הריקנות הזו, את הסתמיות, את הריחוק והגעגוע
את הלבד שפתאום מרגישים.
זה ברור לי שהכול תקופתי ושכל רגע הוא זמני, אבל ככל שהזמן עובר נדמה שהאוויר הקר ממלא את הפנים יותר מהיום קודם.
זה מן מצב כזה של מחזוריות, של שיגרה שחוזרת על עצמה שוב ושוב ושום דבר לא מתחדש
והכול נראה כל כך סתמי, כל כך מיותר.
אני יודעת שיש דברים שצריך לעשות גם אם לא רוצים ולמרות שהדברים האלו לא מסבים לי אושר, הם מעניקים לי מסגרת, הם תופסים מקום בחיים שלי, אבל המסגרת הזאת לא נותנת לי הרבה כשאני לא מוצאת עניין בשום דבר.
וככל שהימים עוברים אני מרגישה איך כולם נעלמים לי, איך המרחק הזה שנוצר בינינו גדל וגדל
ובסוף לא יישאר כלום.
את פה, אני יודעת את זה, אני רואה את זה, אני מרגישה את זה...
אבל זה כבר לא אותו דבר.
פתאום אנחנו חולקות באותו רגש, פתאום גם את מרגישה שאין פה כלום
את מרגישה את הריקנות הזו שלי, הריקנות הנוראה הזו ששוכנת פה יותר מדיי זמן ומשגעת אותי.
תמיד הייתי בטוחה שאם את ואני נהיה באותו המצב, נוכל לדחוף אותו החוצה
ולגרום לרגש טוב יותר להופיע, שנוכל לעבור את זה... יחד
אבל אולי זה לא אפשרי
ואולי בסוף באמת לא יישאר כלום פה, בינינו
למרות שאת יודעת שאני לא רוצה בזה ואף פעם לא רציתי.
אז אין פה עניין,
ואין פה התרגשות ובטח שלא חידוש
והאור כבר מזמן כבה (למרות ששום דבר לא רע)
ואני פה, מחכה...
לא יודעת למה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
