היה בערך 18:00 וכבר החושך נפל על העיר.
הפסדתי אולי ארבעה אוטובוסים, אבל לא היה אכפת לי. נשענתי על העמוד בתחנה וחיכיתי בשקט שהאוטובוס יגיע שוב.
עצמתי את העיניים לרגע, לנוח קצת ומשב של רוח קרירה פגע בפנים שלי.
הרגשתי את החורף מתקרב ובא, מה שאומר שאני אמורה להיות שמחה ולחייך
אבל הרגשתי באותו הרגע כל כך עצוב וכל כך לבד.
הריחות והמחנק באוטובוס גרמו לי לבחילה והאנשים, קרים, ריקניים, חסרי תכלית
דוחפים את העיניים שלהם לכל מקום, מנסים לתפוס מקום, להבין עניין, לדעת כל מה שקורה.
פתאום הכול נראים לי מזויפים, צבועים, לא אמיתיים.
בא לי לקחת הכול וללכת, לא משנה לאן
רק לא פה.
צריכה מישהו שיעשה לי טוב, שיבין אותי, שיקשיב לי, שידבר איתי, שיאהב אותי, שיחבק אותי, שיתקשר אליי גם אם אין לו מה להגיד, שיהיה אמיתי
שיהיה מצולק, שיהיו לו רגשות, שלא חושש לפחד
שלא יהיה כמו בובה על חוטים ארוכים.
***
הלוואי שכל מה ששוכן לו בפנים, שכל המילים שמאורגנות אצלי בראש טורים טורים, מילה מילה
הייתי יכולה להגיד לך בפנים, בלי חוכמות, בלי התרגשות מטומטמת, בלי פחד וחששות
פשוט כמו שזה.
הלוואי שכל הדמעות הקטנות שהיו בפינה של העין שלך, היו יוצאות
שהמחנק שהפריע לי בגרון, היה נעלם
ששום דבר לא היה אותו דבר.
הלוואי וזה היה מרגיש לי שאכפת לך, שלא היית רושמת שזה לא מעניין אותך כבר.
הלוואי והיית רואה את מה שהולך שם בפנים, את הסערת רגשות
ואיך שכל הבסדר לא בסדר ואיך הדמעה עכשיו נפלה על המקלדת
וכמה חסרת נשימה אני
ואיך הייתי רוצה, אם רק הייתי יכולה להתנהג אלייך כאל סתם חברה רגילה.
סערת רגשות.
"That i would be good
whether with or without you".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
