מאז ומעולם שנאתי אנשים מזויפים.

אנשים שעושים דברים בשביל לרצות אחרים (למרות שגם אני נהגתי ככה לעיתים),

אנשים שמחייכים אלייך כשהם פוגשים בך ברחוב, אבל בעצם היו רוצים שלא תהיה קיים בכלל.

אנשים שיעשו הכול בכדיי שתאהב אותם, במקום להיות הם עצמם

אנשים שמעדיפים להיות מישהו אחר.

גם אנשים צבועים אני לא אוהבת וגם אנוכיים.

אבל לפעמים, לפעמים אני רוצה להיות כמוהם.

כמו זה שמחייך אלייך במתיקות, אבל רוצה שתעלם לו מהעיניים

כמו זה שחושב שהוא טוב יותר ממך וכמו זה שמפזר מילים יפות כשהוא לצידך, אבל בעצם

לא באמת אכפת לו ממך.

אבל יש דברים, שלא משנה כמה תרצה בהם, בחיים לא תוכל להשיג אותם.

יש דברים שלא משתנים.

***

במשך ארבעת השנים האחרונות צמתי ביום כיפור.

אני מניחה שצמתי כי זה מה שאני רגילה אליו, זה מה שהיה נראה לי נכון

בגלל המשפחה שלי.

אולי אפילו צמתי בכדיי לרצות את אבא שלי, בכדיי להראות לו שבכל זאת אכפת לי, לפחות קצת.

בשנה שעברה זה הרגיש לי אחרת.

כבר לא צמתי כי כולם צמים ובטח שלא בכדיי לרצות אחרים.       אני לא בטוחה במי להאמין ולמה.

אני לא בטוחה שאני מאמינה בזה שכולם מספרים כמה גדול הוא ואיך הוא יכול הכול, כי השרביט בידיים שלו.

יש ימים שאני מרגישה שהוא באמת קיים, שאני מרגישה אולי קצת מחויבת להאמין בו.

ויש ימים, שאני מחפשת סיבה להאמין בו, אבל לא מוצאת.

בשנה שעברה הרגשתי שפגעתי בהמון אנשים ושעשיתי הרבה דברים שאני בטח לא גאה בהם

הרגשתי שהיום הזה לא סתם יום כמו שחשבתי קודם, הוא באמת הכניס בי קצת הרגשה של טוהר

הרגשה שאלוהים מעניק לי עוד הזדמנות.

השנה הרגשתי שאלוהים לא איתי

וכנראה זה מה ששבר אותי

וגרם לי ללכת ולשתות.