די במפתיע, הבחנתי שיורד גשם בחוץ.

התקרבתי אל החלון והצמדתי את האף

בכדיי להריח את הריח הנפלא הזה

שנדמה שעברה יותר משנה מאז הפעם האחרונה שהוא

עשה לי את הצמרמורת הטובה הזאת.

ריח של התחדשות.

עצמתי את העיניים ודמיינתי; דמיינתי את הגשם מציף את הכול

מנקה את הרחוב מכל הזיוף והרוע.

החורף באמת דכאוני כמו שאומרים ילדי הקיץ, אבל הוא בטח לא יעשה אותי יותר דיכאונית

ממה שאני עכשיו.

יש ימים שהוא מעציב אותי כל כך עד שאני כבר לא בטוחה שזו אני ששרועה על המיטה מבולבלת, מלאה דמעות וחסרת נשימה. אבל עם זאת, הוא מטפטף בתוכי רגעים של תקווה, מעלה בי רגעים יפים שאני אוהבת לזכור, שאני אוהבת לחלום עליהם בהקיץ עד שאני מרגישה שאני צריכה להחזיק חזק חזק במשהו, בכדיי שאני לא אעוף מרוב שטוב לי.

החורף גורם ללב לי לחייך, ככה בסתר כשאף אחד לא שם לב.

הלכתי לכיוון של הבית של דניאל ובזמן שהתהלכתי לי לאט תחת הגשם הרטוב צפיתי בכולם רצים,

כאילו הגשם הוא האויב שלהם והוא התחיל לתקוף. זה הרגיע אותי בצורה משונה.

***

אני לא יודעת איפה אני עומדת וגם אילו ידעתי, זה במילא לא היה עוזר לי הרבה.

חיבוק חמים ואמיתי היה עוזר עכשיו!

אבל גם זה יותר מדיי לבקש.