דפדפתי בין הזיכרונות שטמנתי לי בדף האינטרנט הזה, שכבר מזמן הפסיק להיות סתם דף אינטרנט שמלא במילים.

חייכתי לכמה רגעים וגם התמלאתי במן עצבות רגעית.

אין ספק שאני מרגישה מוזר כשאני קוראת את הפוסטים הישנים הללו.

כל פרק זמן מסוים ניתן לראות לירז אחרת, אך בכל זאת אותה אחת.

לפעמים הייתי רוצה לחזור אחורה בזמן. לחיות רגע מחדש, להגיד מילים שלא אמרתי,

לחבק חיבוקים שלא חיבקתי, לחייך חיוכים שלא חייכתי...

להגיד תודה לכל אלו שהיו לצידי גם כשהכול היה נראה גדול מדי עבורי, כשהרגשתי כל-כך קטנה, כל-כך אפסית בעולם שלא הבנתי.

כל-כך אהבתי את הימים האלו. גם את אלו שהעברתי בלי לעשות שום דבר מיוחד.

אהבתי את התגובות האמיתיות האלו, את ההרגשה שלמישהו באמת אכפת.

שיש שם מישהו מאחוריי המסך שקורא  ומזדהה וחוזר ומזכיר לי שאני לא לבד בעולם. שתמיד יהיה שם או פה, מישהו עבורי.

אז אולי היה שם מישהו ואולי תמיד יהיה

אבל מה עם פה?

מה עם חיבוק אמיתי? חיבוק ממשי. הרגשה פיזית של ידיים שכורכות את גופך בחמימות

בדאגה.

באהבה.

אם הייתי יכולה לחזור לעבר... אבל אני לא.

ונסיים בנימה אופטימית; אני לפחות עוד מאמינה בעצמי. ברגעים מסוימים.

כנראה שהייתי צריכה את ה"נסיעה" הזאת אחורה, את ההתרגשות הזאת

בכדיי לפרוץ את מחסום הכתיבה, בכדיי לפרוץ את החומות שהצבתי בפניי הדמעות.

לירז.

עכשיו הגעתי אל הדפים האחרונים.

עכשיו אני יודעת מה היה נכון ומה לא.