מסיבה לא ברורה, הרגשתי נורא לא בפוקוס היום.

אפופה בבלבול משונה ולא מוסבר ומלאה בהרגשה

של חוסר מנוחה.

רוב היום לא עשיתי כמעט כלום, פשוט ישבתי ושתקתי.

הדבר היחידי שהצלחתי לעשות היה לחשוב עלייך.

אולי זו הסיבה שדיברתי איתך באייסיקיו

אפילו שלא אמרתי משהו מיוחד.

כל-כך אהבתי להיות איתך.

היית שונה, היה בך קסם מיוחד כזה שלא ראיתי קודם באף אחד.

כל-כך אהבתי אותך שאפילו הפגמים שלך נראו כדבר יפה בעיניי.

לא רציתי לוותר, לא רציתי להרפות

גם כשהרגשתי את הסוף קרב.

כל רגע לצידך היה חלומי.

אהבתי להרגיש את הגוף שלך חובק את גופי תחת שמיכת הפוך שלך, זו עם הכיסוי הילדותי בקור החדר.

ואת היד הנעימה שלך שאהבתי להחזיק בכל רגע, מלטפת את פניי ברכות.

אהבתי את הקול המצמרר שלך לוחש לי מילים יפות באוזן בשעת הלילה המאוחרת.

שר לי שירי אהבה של אותה להקה שהיוותה כמן סמל לאהבה שלנו.

אהבתי אותך כל-כך כשהבנתי כמה אני חשובה לך וכמה אתה דואג לי. ואיך פחדת כל-כך לאבד אותי כל הזמן ואיך חששת שאני אפגע בעצמי כשהשתגעתי מהלחץ שהפחיד אותי.

אהבתי אותך כשנישקת אותי כשבכיתי כשאף אחד לא קיבל אותי מלבדך. ואיך רצית אותי מחייכת בכל רגע, גם כאשר לא היית שם בכדיי לראות את החיוך שעל שפתיי.

אהבתי את השטויות שלך וההצקות שלך ואת הרגעים שגרמת לי להרגיש כל-כך מיוחדת.

כמו בפעם שעצרת אותי בשיא הגשם וביקשת לנשק אותי

בכדיי להגשים לי חלום!

אני לא בטוחה למה אני יותר מתגעגעת...

אלייך או לרגעים שהרגשתי כל-כך רצויה, כל-כך אהובה.

אבל בעצם זה בא יחד איתך. האכפתיות שבך

שנעלמה ברגע שהפסקת לאהוב אותי, או לפחות כמו שרציתי שתאהב אותי.

אתמול מלאו לי שנתיים בישרא, אבל האמת היא  שחוץ מכמה חלקים קטנים שנוספו או החליפו צורה

הפאזל לא השתנה בהרבה. הפאזל הזה נהיה מעייף יותר משנה לשנה.