עוד לפניי שהספקתי לפקוח את העיניים ולהתעורר אל היום החדש שכבר הפציע,

הקור המקפיא חדר תחת חולצתי ומילא אותי בצמרמורת שהעירה אותי בן רגע.

זאת הפעם הראשונה שלא אהבתי את האוויר הקר והצלול שמנקה את הריאות

המלוכלכות על הבוקר.

הוא היה עצום מדיי, משתלט על כל הגוף...

מערער את איזון החום שבגופי

מפחיד, מקפיא

עוצר נשימה.

עיניי הציצו דרך התריסים שהיו פתוחים למחצה

מביטות בפס הים הכחול והסוער שבצבץ לו באופק וקרא לי אליו.

כל-כך רציתי לעזוב הכול וללכת אחרי הלב, אחריי הרגש

אחר הרצון הרגעי שסחף את מחשבתי וגרם לי לשכוח שכבר מאוחר

וצריך ללכת לבית-ספר לפניי שאאחר.

אך למרות הרצון העז לעשות משהו שונה, לשבור את השגרה

להתחיל את היום בחיוך...

לקחתי את התיק ועשיתי את דרכי אל בית הספר.

וכמו הקור,

כל האפור בחוץ היה עצוב מדיי עבורי, כבר לא כל-כך יפה

כבר לא כל-כך שלוו כמו תמיד.

אולי זו הבדידות שמטריפה את דעתי בזמן האחרון

ואולי זה הרצון להרגיש מיוחדת שוב, להתרגש

לעשות משהו שיחזיר לי את טעם החיים ללשון, שיגרום לי להרגיש

חיה.