לבשתי על עצמי ג'קט; אותו אחד ששכחתי אצלך פעם והייתי עצובה על כך, כיוון והוא היה חדש ובקושי הזדמן לי ללבוש אותו.
ואתה, אתה שמחת על כך. אמרת שהשארתי לך זיכרון מבושם בניחוחי לישון איתו...
ותוך כדיי דיבורך חיוך התגנב אל שפתיי מבלי ששמתי לב.
יצאתי מן הבית כשפרפר חצי מתרגש התעופף בליבי וגרם להיגיון הישר במוחי להעלם לו כלא היה והוביל אותי אל רצף של זיכרונות וגעגועים לכל הטוב שגרמת לי,
שהבאת לחיי כמתנה מחודשת בכל יום שעבר.
דקה או שתיים של המתנה וגופי מצא את עצמו נוסע את דרכו אלייך
מבלי למצוא סיבה מספיק טובה לפגוש בך, לראות אותך...
ואולי אף לעשות דבר מה שרק ירע לנפשי לאחר מכן.
מוזיקה נוגנה בראשי והעניקה לי תחושה של ריחוף מלאה בשלווה.
אותה שלווה טהורה שהייתה ממלאת אותי עם הופעתו של כל גשם ראשון ועכשיו
כבר לא עוד.
אני לא בטוחה מה ממלא עכשיו את החלל הריק שבתוכי,
רגש טוב או רע.
אבל מה שבטוח זה שהחלל מצטמצם לרגע וכל רצונותיי, משאלות ליבי עכשיו
הם שלא יגדל שוב.
אמן.
***
לא ציפיתי למשהו מסוים, אבל גם לא העלתי בדעתי שהאכזבה תבוא בכל זאת, תבטל את החיוך הטיפשי הזה שהרגשתי
שקצת אכפת לו כשהוא אמר לי אתמול שהוא מתגעגע אליי והיה רוצה לפגוש אותי.
פתאום אני מעדיפה את הרגעים אחריי הפרידה, בהם הוא היה מגעיל אליי.
זה חוזר אליי; התחושה הזאת שאני לא מכירה בכלל את אותו אדם שהכרתי טוב כל-כך
שאהבתי עד אין סוף, שהשקעתי בו וראיתי בו כמודל לחיקוי פעמים רבות.
הוא שונה, שונה בצורה שדוחה אותי וגורמת לי לרצות לשכוח ממנו לחלוטין ככל חלק קטן בחיי, אבל הלב שלי, הלב שלי שזוכר את האדם האמיתי, המדהים הזה מקבל את כל הצדדים שאיני אוהבת בו
למרות הכול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
