כשהייתי קטן בכל פעם כשהדודים היו באים לבקר אותנו בכפר, הם היו שואלים אותי את אותה שאלה משעשעת שעדיין מטרידה אותי בלילות: "את מי אתה אוהב יותר? את אימא או אבא?"

ובכן, מעולם לא היה לי ספק באהבתי אל ההורים שלי. אני אוהב את שניהם באותה המידה.

אך אין אני בטוח כי אהבתם אליי גדולה באותה המידה.

לפעמים אני לא מוצא את המילים הנכונות לתאר את האהבה שלי אל אימא שלי. אולי אפילו אין מספיק מילים בכדיי לתאר זאת.

ומה לגביי אבא שלי?  אין ספק כי הוא היה מודל הערצה שלי כשהייתי קטן. הוא תמיד הציל את המצב כשהרגשתי שאני קצת נופל.

אף פעם  לא ידעתי אהבה אחרת מלבד אהבתי אל הוריי. הייתי ילד טוב, ילד שעושה כל מה שמבקשים ממנו וגורם להורים שלו להתגאות בו.

בגיל 15 באחד מן הימים, אבא לקח אותי אל הרב שלו. זה שתמיד חייך אליי חצי חיוך מוזר שכזה.

אבא ביקש ממני להמתין לו בחוץ בזמן שהוא מדבר עם הרב. יצאתי החוצה והתיישבתי קרוב אל פתח חדרו של הרב, בכדיי שאוכל לשמוע את שיחתם.

לא הצלחתי בדיוק להבין על מה הם צוחקים להם שם בפנים, אבל הייתה לי תחושה שזה קשור אליי.

אבא יצא מן החדר, קרץ אליי וחזרנו הביתה אל אימא שחיכתה לנו.

בשבוע לאחר מכן, כבר עשיתי את דרכי אל הישיבה שנמצאת לא הרחק ממשכנו של הרב. היססתי קצת כיוון ולא הייתי בטוח שאוכל להתחבר לזה, לאהוב את זה באמת ובתמים, אך לא יכולתי לסרב לאבא הוא היה כועס עליי.

עברו בערך עשרים דקות עד שהגעתי אל המקום. הוא היה יפה, טהור.

קירותיו היו גבוהים ולבנים ומרוב השקט ששרר בפנים בשעות הצהריים, יכולתי לשמוע את קולי מהדהד בחלל החדר.

איש מוזר אחד עם משקפיים גדולות במיוחד קיבל את פניי בברכה, הביא לי את כל הדרוש לי והראה לי את מקומי.

במשך זמן רב כל שבוע היינו יושבים ומתפללים, דנים על התורה ומחזקים את אמונתנו באלוהים.

אבא היה גאה בי כמובן, הוא אמר שזה הופך אותי לאדם טוב יותר. אין ספק שהתפילה ניקתה מעט את ליבי, גרמה לי להתקרב יותר ויותר אל הרוחניות, אל האמונה והדת אך לאט-לאט מצאתי את עצמי משתעמם מן החזרה על אותו הנושא.

היו ימים שבדרכי אל הישיבה דעתי הייתה מוסחת מכל מיני דברים שלא חשבתי עליהם קודם ותוך כדיי הייתי מוצא את עצמי מתחמק מן הישיבה ובמקום זאת מבלה את זמני במתנ"ס הקרוב.

אבא לא ידע מזה, העדפתי שלא לספר לו כי התפילות כבר אינן מהות חיי. כל העניין העיק על ליבי במשך זמן רב, במיוחד כי אבא היה גאה בי לשווא. הוא היה משוויץ בי בימי שבת כשהיינו הולכים יחד אל בית הכנסת ואומר שבקרוב ימצא לי שידוך הולם.

בכל פעם שהרגשתי קצת מבולבל, אימא הייתה אומרת לי ללכת אחריי הלב שלי.

ואבא, כרגיל היה מחזק את דעתו ואומר לי שככל שאעשה מעשים טובים יותר, כך אהיה אדם טוב יותר.

ככה אלוהים יאהב אותי יותר.

אבא היה אומר גם שעליי להיות גאה בעצמי, לא משנה אם סטיתי מעט מדרך הישר.

במשך שבועיים שלמים לא הייתי מגיע לישיבה, הייתי מקצר בדרך והולך ישר לכיוון המתנ"ס.

האמת היא שלא הרגשתי עם זה רע בכלל.

היה שם איזה ילד, קראו לו יואב. יואב היה קצת שונה ממני, אבל לא בגלל שהוא לא היה דתי כמוני, אלא בגלל שהוא כן היה הולך אחריי הלב שלו, תמיד. ואני, אני הייתי העתק של אבא.

הייתי מגיע אל המתנ"ס בערך בשעה 2 ונשאר שם עד שעות החשיכה. יואב לימד אותי לנגן על פסנתר, וככה בעזרת תווים וצלילים עמוקים, הייתי בורח מן אותן מילות תפילה שכבר נראו מתות עבורי.

כבר לא הזדקקתי כל-כך למילים בשביל לתאר את עצמי, או את אהבתי לאלוהים ולכל דבר אחר.

ברגע שנתתי התר לידיי, אצבעותיי החליקו באהבה רבה על אותם קלידים ארוכים ויפים.

לא הפסקתי להאמין באלוהים, לא הפסקתי לאהוב אותו ולהודות לו על כל הנפלאות שיצר עבורנו, אך לשם שינוי עשיתי זאת בדרכי שלי ולא בדרך שכפו עליי, בדרך שבחרו עבורי.

בכל יום שעבר התעניינתי בחייו של יואב יותר מאשר בחיי שלי, התאהבתי בדברים שקיומם לא היווה עבורי דבר קודם לכן. האמת היא שלא ידעתי הרבה על יואב עצמו, אלא יותר על דברים שהסבו לו אושר וזה הספיק לי, זה מילא לי את הלב.

יום אחד יואב החליט לקחת אותי למקום שהוא אוהב ללכת אליו כשהוא מרגיש קצת עצוב, כשהוא מרגיש שהדרך אבדה לו.

זה היה שדה קטן ויפיפה, כמעט יפיפה כמו הישיבה בפעם הראשונה שראיתי אותה.

יואב ואני נשכבנו על הדשא היבש והבטנו בשמיים. קרני השמש החמות פגעו בעיניו של יואב וגרמו להם לנצוץ כמו החול על שפת הים. הוא היה מאושר באותו הרגע, יכולתי להרגיש זאת לפי החיוך שעיטר את פניו השלוות.

הוא הפנה את ראשו אליי כשהוא שוכב על הצד.

מבלי ששמתי לב הוא תפס לי את היד, חזק ככל האפשר, שלא אברח לו. אבל זה לא כאב לי, זה רק חיזק את הרגשת החופש הטובה שעטפה אותי. בבטן הייתה לי הרגשה מוזרה, אך לא מרעב.

הרגשתי כאילו פרפרים ענקיים מתעופפים בתוכי ומחפשים פתח להימלט דרכו.

פרפר אחד נמלט.

יואבי קירב את ראשו אליי ונשק על שפתיי. זה היה כמו כשאימא ואבא מתנשקים, אבל קצת שונה.

לא עבר זמן רב עד שכל הפאזל התחבר לי בראש.

הייתי בן 17 וקצת ביום בו סיפרתי לאבא את האמת. לא בכיתי...

הייתי גאה בעצמי בפעם הראשונה בחיי, ובנוסף הלכתי אחריי הלב שלי.

אבא אהב אותי גם באותו הרגע, כי הוא אבא שלי, כי הוא הגיבור שלי... הוא פשוט לא האמין בזה מספיק.

ידעתי טוב מאוד שהוא כבר לא יתפוס לי בכתף ויאמר לי עד כמה הוא אוהב אותי, כי להיות שונה זה לא בסדר,

זה נגד החוקים של אלוהים.

אבל אני לא מצאתי שום ספר חוקים בספרייה, אני רק מצאתי ספר שאיזה איש "דגול" אחד כתב בו מה נכון ומה לא נכון.

קצת עצוב לי להיות רחוק מהבית, אבל עכשיו אני יכול למלא את הספר הריק שמצאתי

בחוקים משלי.