יום שמשי למדי היה היום.

חזרתי מבית הספר בשעה מוקדמת והחלטתי ככה ברגע של ספונטאניות לקחת את הכלב לסיבוב ארוך.

התיישבתי על הספסל העומד מלפני הגינה כשמולו הכביש והכלב לצידי.

הוא הביט בי בזמן שעשה את צרכיו. מבט תמים, מסוקרן, אוהב ללא תנאים.

הישרתי אליו מבט ואז חזרתי לבהות באוויר. השמש פגעה בעור פניי בחמימות עדינה וכול כך רציתי להתפרס על הדשא מאחוריי ולא לעשות כלום חוץ מזה.

זיכרונות שלו ושלו ושלו עלו ורציתי לפוצץ את כולם. יותר מדיי הוא.

יותר מדיי מזה ומזה ומזה...

הרגשתי מן דקירה קטנה בצד השמאלי של החזה, אבל לא הושטתי את היד לתפוס שם בניסיון להרחיק את הכאב. נתתי לו לכווץ לי את הלב לרגע קטן, לגרום לגוף שלי להשתולל, להתבלבל, להתעוות.

זה הפריע באופן מפתיע, אבל הייתי צריכה לתת לזה לקרות. אולי אפילו כבר ממזמן.

כול הנפילות העמוקות האלו לתוך משהו קצר, זמני... לא מובן לחלוטין אבל מדהים.

כול הטעויות שעשיתי והחור שגדל מפעם לפעם.

במקום לבנות גשר חדש במקום הגשר הישן, פשוט תיקנתי בכול פעם את הגשר הקיים

והנחתי בית חולים מתחת, אתם יודעים, למקרה שהפלסטרים לא יצליחו לכסות את החור ואזקק לעוד.

"אתה" (וכמה אירוני זה לקרוא לך ככה, כשקיימים עוד הרבה אנשים כמוך)

זוכר את היום שהבנו שמשהו מתחיל להתבשל לו?

אני שכבתי על אחד הספסלים שם, על גג העולם (או לפחות של עזריאלי) כשהרוח בנוכחותי

...מנסה לחייך אליי, והשמש פוגעת בעור פניי באותה חמימות עדינה שהרגשתי היום

והיד שלך, הו היא ליטפה את שערי לאט.

כול כך לאט שהימים יכלו לעבור אין ספור ולא היינו מרגישים. מבחינתך אתה עדיין תהיה שם ואני, עדיין ארשה לשמש לשרוף אותי.

אתה דיברת ברכות וחייכת חיוך כובש לבבות

ואני פשוט לא יכולתי להפסיק לחשוב על הידיד הכי טוב שלי, כחבר.

ולא הדחקתי את המחשבה שלי.

רצון רגעי הרבה יותר חשוב לאדם מכול מה שיהיה לו טוב בהמשך.

ואז באיזה יום אחד, סתם יום, מושלם כזה... זה נגמר.

השמש פגעה בי וזה כבר כול כך שרף שהדמעות החלו לברוח. ולא יכולתי עוד.

ולאט לאט השמש התבהרה ואתה הבנת הכול, והחלטת שאני לא ראויה לך יותר.

לשבת בשמש.

פעם הייתי נהנת מזה, נרגעת. הפעולה הכי פשוטה ומהנה

היום כבר מכאיבה. וכמוה יש הרבה.

אני לא אוהבת את מי שאני.