כבר עוד מעט קיץ בכלל, אבל השיר גורם לי להרגיש חורף.

אני יושבת שם, בכיסא המגעיל הזה, שכול הילדים מכול השנים בטח התעללו בו בכול צורה אפשרית, בכיתה המכוערת הזו, כשהילדים קשיי ההבנה האלו סביבי וכול מה שאני מצליחה לחשוב לעצמי זה איך מ"לא מחבבת" התחלתי לשנוא את המקום הזה.

בית-ספר.

לא, למרות שמאז שאני כאן (בבלוג) יצרתי רושם של ילדה מדוכדכת למדיי, אני לא בדיוק כזאת במציאות. אני ילדה אנרגטית, חייכנית, מצחיקה, אוהבת לצחוק... יש בי חיים בדרך כלל.

אני לא יודעת איך הייתי שורדת בלי כול זה; בלי החברים המקסימים האלו שמצחיקים אותי כול הזמן ובלי השיחות ההזויות שלי עם אלונה, ובלי היציאות הלא הכי שגרתיות עם החברות.

אין ספק שזה מוסיף לאישיות שלי המון, שזה מוסיף המון שמחה בתוכי.

ומהרגע ששנת הלימודים הקודמת הסתיימה, עד ממש לא מזמן הרגשתי מן עצב כזה כי הבנתי שהכול עומד להסתיים. לא יהיה יותר ביצפר.

נכון, אני סביר להניח אלמד באוניברסיטה, כלומר אשב בכיתה, עם תלמידים ואלך עם תיק שמלא במחברות וספרים... אבל כולנו יודעים שזה לא אותו דבר.

כמובן שאני אצבור עוד המון חוויות מדהימות ואיהנה ואמצא לי חברים חדשים, אבל לוותר על כול מה שיש כרגע? (טוב לא על הכול, אבל... אתם מבינים אותי) פשוט עצוב.

זה אומר שאצטרך להוריד את רמת ההשתטות שלי ולהתחיל להיות יותר רצינית.

אני כבר לא אוכל פשוט "לנצל את החיים", ליהנות.... לחשוב לעצמי "לא נורא-זה רק ציון, שנה הבאה אני אשפר הכול."

אבל זאת לא הפואנטה שלי בפוסט הזה.

  הפואנטה היא שלמרות שאני יודעת שכול זה יחסר לי, ברגע זה, ממש נמאס לי מהמקום הזה.

מתחשק לי כמעט בכול שיעור, לקום, לאסוף את החפצים שלי וללכת. לנשור.

כמובן שאני לא אעשה את זה, כי מה זה עוד כמה חודשים? כלום. ואני יודעת שאני יכולה, ואני גם רוצה בתוך תוכי, אני רוצה את הרגשת הסיפוק של הסוף, אני רוצה להסתכל על הציונים ולהיות מרוצה (ואני אהיה מרוצה גם אם לא יהיו גבוהים במיוחד, אני אהיה מרוצה כי עשיתי את זה בכול זאת, וככה נתתי מה שיכולתי).

אבל אני פשוט מרגישה חרא שם.

הזלזול הזה, החוסר תמיכה... זה דוחה אותי. ישנם כמה מורים ספציפיים שאם הייתי יכולה, הייתי חונקת אותם. אבל לא פיזית, נפשית.

הייתי נותנת להם להרגיש מה שהם גורמים לי להרגיש.

הייתי צועקת הכול החוצה, מעמידה אותם במקום ונותנת להם כמה ימים לעקל הכול ולחזור אליי עם התנצלות. וגם אם לא יחזרו עם התנצלות, כי זה מתחת לכבודו של המורה להודות בטעותו הגדולה, אני אדע שהם מרגישים איזה משהו- חרטה אולי?

היא צועקת ומתנפלת ומחפשת איפה אני לא בסדר.

לא נותנת אפילו צ'אנס, קטנטן להגיד את מה שיש לי להגיד. "להגן" על עצמי, להסביר.

אולי יש לי בעיה? אולי תעזרי?

אולי פשוט תקשיבי?!

בתי ספר פשוט איבדו את זה. איבדו את הרגש ואת הערך של לאפשר לתלמיד לנצל את הפוטנציאל שבו. כבר לא מנסים לדחוף את הילד להצליח במה שהוא טוב בו, במשהו שהוא כן מתעניין בו ורוצה להצליח יחד איתו. לשנן חומר כתוב בע"פ זה הרבה יותר חשוב, ללא ספק.

אני לא ממש מתגעגעת לביצפר היסודי שלי, זה נגמר כבר מזמן. אבל הביצפר הזה היה כול-כך ליברלי ומתחשב.

ביצפר עם לב במקום אבן.

אז בהזדמנות זו, הייתי רוצה להודות למשרד החינוך של ישראל.

תודה על הטרחה וההבנה והרצון לגרום לי ולעוד הרבה אחרים כמוני, להרגיש טוב בתוך המסגרת הזו. המסגרת האחרונה שמותר לנו להישאר קצת ילדים בתוכה.

וגם בה, אנחנו כבר בוגרים ואמורים להראות אחריות ורצינות.

דפדפתי בין הזיכרונות שטמנתי לי בדף האינטרנט הזה, שכבר מזמן הפסיק להיות סתם דף אינטרנט שמלא במילים.

חייכתי לכמה רגעים וגם התמלאתי במן עצבות רגעית.

אין ספק שאני מרגישה מוזר כשאני קוראת את הפוסטים הישנים הללו.

כל פרק זמן מסוים ניתן לראות לירז אחרת, אך בכל זאת אותה אחת.

לפעמים הייתי רוצה לחזור אחורה בזמן. לחיות רגע מחדש, להגיד מילים שלא אמרתי,

לחבק חיבוקים שלא חיבקתי, לחייך חיוכים שלא חייכתי...

להגיד תודה לכל אלו שהיו לצידי גם כשהכול היה נראה גדול מדי עבורי, כשהרגשתי כל-כך קטנה, כל-כך אפסית בעולם שלא הבנתי.

כל-כך אהבתי את הימים האלו. גם את אלו שהעברתי בלי לעשות שום דבר מיוחד.

אהבתי את התגובות האמיתיות האלו, את ההרגשה שלמישהו באמת אכפת.

שיש שם מישהו מאחוריי המסך שקורא  ומזדהה וחוזר ומזכיר לי שאני לא לבד בעולם. שתמיד יהיה שם או פה, מישהו עבורי.

אז אולי היה שם מישהו ואולי תמיד יהיה

אבל מה עם פה?

מה עם חיבוק אמיתי? חיבוק ממשי. הרגשה פיזית של ידיים שכורכות את גופך בחמימות

בדאגה.

באהבה.

אם הייתי יכולה לחזור לעבר... אבל אני לא.

ונסיים בנימה אופטימית; אני לפחות עוד מאמינה בעצמי. ברגעים מסוימים.

כנראה שהייתי צריכה את ה"נסיעה" הזאת אחורה, את ההתרגשות הזאת

בכדיי לפרוץ את מחסום הכתיבה, בכדיי לפרוץ את החומות שהצבתי בפניי הדמעות.

לירז.

עכשיו הגעתי אל הדפים האחרונים.

עכשיו אני יודעת מה היה נכון ומה לא.