אני יושבת שם, בכיסא המגעיל הזה, שכול הילדים מכול השנים בטח התעללו בו בכול צורה אפשרית, בכיתה המכוערת הזו, כשהילדים קשיי ההבנה האלו סביבי וכול מה שאני מצליחה לחשוב לעצמי זה איך מ"לא מחבבת" התחלתי לשנוא את המקום הזה.

בית-ספר.

לא, למרות שמאז שאני כאן (בבלוג) יצרתי רושם של ילדה מדוכדכת למדיי, אני לא בדיוק כזאת במציאות. אני ילדה אנרגטית, חייכנית, מצחיקה, אוהבת לצחוק... יש בי חיים בדרך כלל.

אני לא יודעת איך הייתי שורדת בלי כול זה; בלי החברים המקסימים האלו שמצחיקים אותי כול הזמן ובלי השיחות ההזויות שלי עם אלונה, ובלי היציאות הלא הכי שגרתיות עם החברות.

אין ספק שזה מוסיף לאישיות שלי המון, שזה מוסיף המון שמחה בתוכי.

ומהרגע ששנת הלימודים הקודמת הסתיימה, עד ממש לא מזמן הרגשתי מן עצב כזה כי הבנתי שהכול עומד להסתיים. לא יהיה יותר ביצפר.

נכון, אני סביר להניח אלמד באוניברסיטה, כלומר אשב בכיתה, עם תלמידים ואלך עם תיק שמלא במחברות וספרים... אבל כולנו יודעים שזה לא אותו דבר.

כמובן שאני אצבור עוד המון חוויות מדהימות ואיהנה ואמצא לי חברים חדשים, אבל לוותר על כול מה שיש כרגע? (טוב לא על הכול, אבל... אתם מבינים אותי) פשוט עצוב.

זה אומר שאצטרך להוריד את רמת ההשתטות שלי ולהתחיל להיות יותר רצינית.

אני כבר לא אוכל פשוט "לנצל את החיים", ליהנות.... לחשוב לעצמי "לא נורא-זה רק ציון, שנה הבאה אני אשפר הכול."

אבל זאת לא הפואנטה שלי בפוסט הזה.

  הפואנטה היא שלמרות שאני יודעת שכול זה יחסר לי, ברגע זה, ממש נמאס לי מהמקום הזה.

מתחשק לי כמעט בכול שיעור, לקום, לאסוף את החפצים שלי וללכת. לנשור.

כמובן שאני לא אעשה את זה, כי מה זה עוד כמה חודשים? כלום. ואני יודעת שאני יכולה, ואני גם רוצה בתוך תוכי, אני רוצה את הרגשת הסיפוק של הסוף, אני רוצה להסתכל על הציונים ולהיות מרוצה (ואני אהיה מרוצה גם אם לא יהיו גבוהים במיוחד, אני אהיה מרוצה כי עשיתי את זה בכול זאת, וככה נתתי מה שיכולתי).

אבל אני פשוט מרגישה חרא שם.

הזלזול הזה, החוסר תמיכה... זה דוחה אותי. ישנם כמה מורים ספציפיים שאם הייתי יכולה, הייתי חונקת אותם. אבל לא פיזית, נפשית.

הייתי נותנת להם להרגיש מה שהם גורמים לי להרגיש.

הייתי צועקת הכול החוצה, מעמידה אותם במקום ונותנת להם כמה ימים לעקל הכול ולחזור אליי עם התנצלות. וגם אם לא יחזרו עם התנצלות, כי זה מתחת לכבודו של המורה להודות בטעותו הגדולה, אני אדע שהם מרגישים איזה משהו- חרטה אולי?

היא צועקת ומתנפלת ומחפשת איפה אני לא בסדר.

לא נותנת אפילו צ'אנס, קטנטן להגיד את מה שיש לי להגיד. "להגן" על עצמי, להסביר.

אולי יש לי בעיה? אולי תעזרי?

אולי פשוט תקשיבי?!

בתי ספר פשוט איבדו את זה. איבדו את הרגש ואת הערך של לאפשר לתלמיד לנצל את הפוטנציאל שבו. כבר לא מנסים לדחוף את הילד להצליח במה שהוא טוב בו, במשהו שהוא כן מתעניין בו ורוצה להצליח יחד איתו. לשנן חומר כתוב בע"פ זה הרבה יותר חשוב, ללא ספק.

אני לא ממש מתגעגעת לביצפר היסודי שלי, זה נגמר כבר מזמן. אבל הביצפר הזה היה כול-כך ליברלי ומתחשב.

ביצפר עם לב במקום אבן.

אז בהזדמנות זו, הייתי רוצה להודות למשרד החינוך של ישראל.

תודה על הטרחה וההבנה והרצון לגרום לי ולעוד הרבה אחרים כמוני, להרגיש טוב בתוך המסגרת הזו. המסגרת האחרונה שמותר לנו להישאר קצת ילדים בתוכה.

וגם בה, אנחנו כבר בוגרים ואמורים להראות אחריות ורצינות.

להתעניין, להתמסר, להתמכר, להתאהב.

הכול קורה כל-כך מהר, ועוד לפניי שאני בכלל שמה לב

אני מוצאת את עצמי מחפשת דרך להסתתר מהפחד.

לוקחת נשימה. אפילו שתיים.

"הזמן עכשיו נמתח להיות חיים שלמים.

ואין לו ריח או צורה רק הימים עוברים".

להתמודד. עם הכל

בבת אחת, אם רוצים או לא רוצים.

להתאפק, לשמור הכל בפנים

לשחרר דמעה ולשמור את זאת שאחריה

לזמנים אחרים.

"הזמן עכשיו הוא כמו בזבוז של זמן

יש רגע להגיד דברים, לשאול לאן".

לסיים עם הכל.

לשחרר נשימה.

להרגיש לרגע גאה.

הרגשת הקלה.

ולהתחיל הכל מחדש...

"הזמן עכשיו הוא עדר של שוורים

בסמטה הכי צרה ללא פתחים".

***

"התקווה אובדת אחרונה", היא אמרה.

אומנם קצת באיחור, אבל בכל זאת-פוסט על ניצנים...

יום שני נסעתי עם קרן לניצנים ושם התאחדנו עם כל הקייטנה (החברות).

דעתי השתנתה והחלטתי שהשילוב בין אביב גפן ונינט טייב דווקא חביב למדיי, אך בכל זאת קצת התאכזבתי מהיום הראשון.

היה לי נחמד, אבל חצי מהשירים שאביב שר לא הכרתי או שלא ידעתי את המילים ובנוסף היה שם איזה פדופיל בן 20 ומשהו שכל הזמן נדבק אליי ולחברה שלי והפחיד אותנו עד מוות.

אח"כ הוא עוד שאל את חברות שלי "למה היא מפחדת ממני כל כך?!", באמת, מעניין למה.

מסקנה 1: (שאני מגיעה אליה כל פעם מחדש) אני מושכת פדופילים.

לאחר כל ההופעות יש רחבת ריקודים נחמדה למדיי עם אחלה שירים, אך משום מה בשעות המוקדמות של הבוקר כשכולם כבר מחליטים ללכת הביתה, הרחבה הופכת לרחבת הג'ייז. ^^

לאחר שכל הג'ייז הלכו הביתה וסילקו אותנו מהכפר, יצאנו לחוף השני וחיפשנו בשיא הקור מקום לישון בו קצת.

לקח קצת זמן, אבל דווקא מצאנו מקום נחמד לשהות בו, רק חבל שהיה שם כלב עימתי ש"סימן" לו טריטוריה והבעלים שלו החליטו שבנוסף לכך אנחנו מביטים בו מוזר.

המשכנו לצעוד ומצאנו אחלה שטח שיכול להכיל את כולנו והוא ללא כלבים שמסמנים טריטוריה, אך הפעם לא הצלחנו להירדם בגלל חבורה של מטומטמים.

במשך 8 שעות, אם לא יותר הם ישבו לידנו וניגנו בגיטרה, היה נדמה שיש בתוכם אתר ליריקה כיוון שהם ידעו כל שיר אפשרי בע"פ. בנוסף, למרות מגוון השירים שהם שרו, לכולם היה אותו לחן מעצבן וחוזר.

מישהו פה יודע רק אקורד אחד?! ^^

בסופו של דבר הסתפקתי בחצי שעה של שינה.

יום שלישי, מופע שקיעה-"אינפקציה".

"אני אומר לך, בביטחון, שמתי בקפה אציטון וחומר נפץ מחובר לשעון
תצרחי ותצעקי מה שתרצי, כי רק בסוף בסוף תתפוצצי..." לא מכירה להקה מטומטמת יותר.

לאחר מכן, "שייגעצ" הופיעו אני מניחה שהתגעגעתי אליהם, הם עושים אווירה כיפית.

לאחר ש"שייגעצ" ירדו מן הבמה, "ערב טוב מאנייקים...", כלומר "היהודים" שחורשים על המשפטים שלהם, עלו לבמה :)

אז ככה, נסכם את ההופעה שלהם במשפט קצר וקולע: דפקו הופעה, לירון ואני חטפנו הרבה מכות, וויפי.

בכל אופן, באותו יום נהניתי הכי הרבה, הוצאתי אנרגיות, השתחררתי ולכמה שעות לא חשבתי על כלום.

"סינרגיה" הופיעו אח"כ, אומנם הסאונד לא היה משהו והופמן נשאר עומו שחבל על הזמן ופתאום אלפי פאקצות הפכו למעריצות שלהם וצעקו כמו מפגרות "נגעתי בו", "שתיתי מהבירה שלו", "הוא כזה כוסון" וכד' חחח אבל הייתה אחלה הופעה ובנואה [-סגידה-] המלך קרא לי נשמה, חחח, אוח אני מתה עליו!

בלילה הזה דווקא הצלחתי לישון כמה שעות, כיוון שיצאנו מן הכפר מוקדם יותר ולא נאצלנו לסבול חבורה של מטומטמים.

בקשה/ אמרה לסער: בפעם הבאה שתרוץ בשעה מוקדמת על החוף עם תחתונים ותצעק, אני אתלוש לך את השיערות מהאף עם פינצטה!, אוקיי?

החלטנו לישון תחת סככה בכדיי שהשמש לא תפריע לנו לישון אח"כ ופתאום אירוע משעשע למדיי קרה.

אני: "מה זה המים האלו?, יש לנו דליפה בגג!"

דנית לא מפותחת: "צריך להזמין זגג!"

אני: "קוראים לו אינסטלאטור".

כולם: רצף של קללות שלא ידעתי שקיימות.

יום רביעי, יום אחרון לסבול את החוף הזה.

לאחר שרבנו מכות עם שולחן ולירון זיהתה תולעת בסנייק בתוך מרבה רגליים או משהו כזה, הלכנו להופעה של עברי לידר (רולז!) ודנה אינטרנשיונל". תגובתי ל-Word: י'חרא, מספיק עם הקווים האדומים, מאיפה אני אמורה לדעת איך כותבים את השם משפחה של הפלוצה הזאת?!!?!?!, הא?!

עברי כרגיל, נתן הופעה מעולה ומרגשת והתפאורה הייתה מושקעת ויפה.

הפלא ופלא, עברי שר: " אני בעצם בחור..."

ומי נכנסת וממשיכה אותו? "אני בעצם בחור

אני בעצם בחור... מכור.

אני מרי לנצח, קוראים לי מרי לנצח". דנה הפגית, או פג, או משהו.

טוב, הפוסט הזה מתחיל לשעמם אותי.

אז ביי =]