מי צריך חיים?

סיימתי עכשיו לאכול עוגת שוקולד במילוי נמס של גנאש מרשמלו כתום ושוקולד לבן. עוגות כאלה הן מה שמסוגל להפוך לי את היום לטוב יותר (חוץ מהכדורים, אותם שכחתי לקחת שוב). אחרי שוקולד נמס זורם בוורידים, כל דבר נראה טוב יותר, או אם לא טוב יותר, אז מטושטש יותר (75%, זה טוב).

היום המבצעי המיוחד שלנו בצבא כלל היום לראות סטארגייט, לקנות בסביבות ה-16 ספרים בספריית בית אריאלה, חמישה פרקים של המפץ הגדול ומרתון DXBALL.

לפעמים מציפה אותי ההרגשה שאני עושה דבר חשוב בצבא, תפקידי הוא מהתפקידים המדהימים האלה שתורמים כה רבות לארצנו הקטנה והלא מוגנת

(פוסט זה הופסק לרגע כדי לצוד יתוש מסוג "נמר אסייתי שחור" שמציק לי כבר יומיים ועוקץ אותי במקומות אותם אני מדרגת מ"אפשר להציג בחברה" עד "המקום הזה קיים בכלל?") (ליתוש שלום. המנייק).

לנתניה פלש לא מזמן זן חדש של יתושים, אשר לא שמע על העובדה הפשוטה שיתושים לא עוקצים אותי. כולי מכוסה סימנים אדומים בגדלים שונים המסווגים כנראה לפי מידת הרעב של היתושה הארורה.

שימו לב אליה, הרגליים השחורות והזמזום המעצבן הכניסו את משפחתי היקרה למצבי כוננות שלא נראו עוד בביתנו.

הכלב התחיל לעזוב את חתולי השכונה במנוחה והתחיל לזנק לעמדות קרב בכל פעם שהוא שומע "בזזזז".

טבליות נגד יתושים לא פועלים נגד הזוועות, דבר שגורם לנו להתחיל להתקלח באלתושי אלוורה למיניהם (דבר מדהים האלתוש הזה, כל פעם שאני שמה קצת, אני מרגישה בטיול שנתי. מדהים).

בכל בוקר אנחנו מתכנסים ומציגים לראווה את פצעי הקב של הלילה הקודם (בינתיים אחותי מנצחת, לאחר שהיתוש הצליח לעקוץ אותה בין אצבעות הרגליים [אצלה זה לא חוכמה, היא כל כך גבוהה שהשמיכה לא באמת מכסה את כולה והיא צריכה לבחור איזה חלק להשאיר פגיע]).

אחרי שהצלחתי לברוח מוקדם היום הביתה, התיישבתי על המחשב ושלחתי מכתב לידיד של הג'ינג'י המעצבן (מדהים איך השמות שלו משתנים עם חלוף החודשים) איתו יצאנו יחד בשבוע שעבר, בו שאלתי אותו מה לעזאזל הוא אמר שגרם לנתנייתי המציק להפסיק לדבר איתי.

אני מניחה שאני לא אקבל תשובה מאף אחד מהם והדיכאון המציק ימשך עוד קצת זמן, אבל בינתיים אני בסדר.

אם כבר דיכאון. אני גיליתי משהו מפתיע, משהו שאפשר לגלות כנראה רק כשהכימיה של המוח שלך פועלת כמו שצריך: יש הבדל משמעותי בין עצב לדיכאון. עד היום לא ידעתי את זה. עד היום לא ממש הרגשתי את זה. אבל גיליתי שעצב לא גורם לך להגיע להחלטות לא רציונליות, או לחוסר הערכה עצמית.

עצב משאיר אותך במיטה, אבל משאיר אצלך את הרצון לחיות.

עצב זה יותר נחמד מדיכאון. למה הייתי צריכה לחכות 6 שנים כדי להבין את זה?

אתמול כשפרצתי כרגיל לכביש באור אדום חשבתי לעצמי על מה יקרה אם אני אדרס? מי יבוא לבקר אותי?

העובדה שיכולתי לעשות רשימה של מספר אנשים גדול למדי שאין להם קרבת דם אלי, עודדה אותי במקצת.

לא, אני לא מתכוונת להידרס בקרוב, לפחות לא בכוונה (אבל בהתחשב בעובדה שאני קוראת ספר בדרך הביתה, בכבישים ועל המדרכות, אולי יכולה לתרום לחוסר הוודאות), אבל זה תמיד נחמד להיות בטוחים שאם יום אחד אני אתקע בבית חולים, יהיו מספיק אנשים שיבואו לתת לי שוקולד.

יום טוב לכולם

באתי, ראיתי, קניתי סטוק של אלתושים