הלכתי לים כי ידעתי ששם אוכל להתפרק ולבכות.
הדמעות ישתלבו להן עם הגלים..
הרי הדמעות הן גם כן , מלוחות ועצובות, כמו הגלים השברירים.
כשישבתי על שפת הים, שמתי לב , שגם הגלים עצובים.
וגם הם בוכים , בוכים דמעות לבנות, שנראות לנו כקצף.
בגלל זה אנחנו לא רואים.
הייתי מלאת תקווה שהגלים יסחפו איתם עמוק אל תוך הים,
את הדמעות ויחד איתם את הזכרונות.
וכשאשוב חזרה לביתי,העצב כבר לא יהיה בתוכי.
חשבתי שכך עושים כל האנשים העצובים.
חשבתי שכל פעם כשמישהו עצוב, הוא הולך לים, ובוכה לתוכו.
ובגלל זה, הים כזה גדול ומלוח.
כולם באים לבכות בו , מוצאים בו כעין מקום מפלט.
מנסים להבריח דרכו את הכאב והעצב שבלב.
אך זה לא ממש עוזר , רק ממלא את הים עוד יותר.
אומרים שהים מרפא את הפצעים, שהוא התרופה הכי טובה.
אך כנראה שפצעי עצב אין ביכולתיו לרפא.
אז הים לא הצליח את הכאב ממני להשכיח.
כשיצאתי מהים , בצעדיי הראשונים אל עבר החוף ,
הים שם לב ללכתי , שם לב איך רגליי פוסעות להן אל עבר היבשה.
מיהר לפניי שהעלם לו לגמריי ,
ושלח אליי כמה גלים גדולים , שהגיעו עד אליי , עצרו לייד רגליי.
והביאו איתם מזכרת ששלח אלי הים -
צדפים יפהפיים , בכל מיני צורות וצבעים.
ואיתם, בנוסף , כמה אבנים . גדולים וקטנים.
חלקות כמו פנים. וצבען של האחת שונה מהשנייה.
אך כל אחת ואחת מיוחדת במינה.
הסתובבתי שוב , בפעם האחרונה לפני שאלך לי משם לגמריי.
הבטתי בים הרחב ובגווניו , שמשתנים לפי השמש והעננים.
הבטתי בו דקות אחדות .
דברתי איתו מבפנים , דרך עמקי נשמתי.
הוא כמובן , החזיר לי תשובות עם הגלים.
נשארנו שם רק אני והים.
דברנו דקות ארוכות.
הסכמנו כמעט על כל דבר שנאמר בנינו.
כשאמרתי לו שהבנתי שגם הים בוכה לפעמים, בוכה דמעות לבנות , שלנו נראות כקצף.
ענה לי שאני צודקת, ושלח אלי מייד גל ענק , עם המון דמעות לבנות. שלח גל מלא בכי.
היה נראה שהוא ממש עצוב.
הרי הוא בוכה , כ"כ הרבה.
רציתי מייד לחבקו.
אם הייתי אומרת למישהו שברצוני לחבק את הים , בוודאי הייה הוא צוחק לי לפניי ואומר כי זה לא אפשרי.
אך זה אפשרי בהחלט.
התקדמתי עם הגלים החוזרים אליו , לכיוונו.
פתחתי ידיי , זרועותיי והרגשתי ברוח שלו.
כך יכולתי לקחת לידיי את כל כולו, ולהרגיש שאני באמת מחבקת אותו.
מוזר , לפניי כן תמיד הייתי פוחדת מהים.
היה נראה לי כל הזמן , שהוא גדול כ"כ ובולע כל דבר שליידו לתוכו.
אך עכשיו הבנתי , הוא גדול כ"כ בגלל כל האהבה שייש לו , היא גדולה כגודלו שלו.
מאז , אני והים החברים הכי קרובים.
תמיד כשקורה משהו , אני רצה לספר זאת לגלים.
והם מייד לים מודיעים.
והוא שולח לי חיבוק בצורת רוח חמימה , שעוטפת את גופי ומעיפה מעט על פניי את שערי.
היום , כשהלכתי כהרגלי לבקרו , ספרתי לו שאני רוצה להוציא אותך מליבי ולשכוח.
שאלתי אותו האם זה אפשרי . הייתי בטוחה שהוא ידע לענות לשאלתי.
הרי תמיד ידע לענות לי על הכל.
וכששאלתי אותו את השאלה הזו , משום מה הוא לא החזיר לי תשובה.
חיכיתי שעות , שיבוא גל ויאמר לי מה מסר לי הים.
אך עברו להן השעות , ולא הגיע אף גל.
הים היה שקט למדיי.
הבנתי שאין לו תשובה בשבילי , שהוא לא יודע את התשובה לשאלה שלי.
הים לא הצליח להגיד לי איך את הכאב ממני אשכיח.
אז בוא תגיד לי אתה , כי כנראה את התשובה רק אתה יודע.
תאמר לי , איך אפשר להשכיח אותך ולעקור אותך מלבי הדואב , ומראשי הכואב.
איך אוכל להוציא אותך משם , מהר כמו שנכנסתה.
להוציא אותך , ושלא תכנס עוד , לעולם, ושלא אזכר בך , אף פעם .
שלושה חודשים בלעדייך .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
