שומעת דברים אחרים

אני לא חושבת שכדאי לי לכתוב פוסט עכשיו.

התעוררתי לפני חצי שעה ויושבת לי על המצפון עבודה בהסטוריה שעלי להגיש מחר.

אני מרגישה מוזר. יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה וצריכה לעשות.

לאו דווקא חובות, אלא דברים שמעניינים אותי ושאני רוצה לעשות אותם. כאילו שהידיעה שיש לי עוד כל כך מעט זמן במסגרת מסודרת בבית פותחת לי את הראש וגורמת לתחומי עניין חדשים להתפתח בהאצה;

קריאה [שלאחרונה כוללת גם ספרי עיון], כתיבה [בעקבות הבלוג], פרוייקט באמנות, המשך פגישות עם קבוצת המשלחת, פגישות גם באופן אישי עם הילדים, התכתבות עם קרובי משפחה רחוקים מארה"ב, התפתחות בציור, מתא"ן, רעות סדאקה, שחייה שלוש פעמים בשבוע, שיעורי גרמנית, שיעורי נהיגה [שכוללים קפיצה לרופא, אופטימטריסט, וממסי] ועוד המון דברים.

בנוסף, מצאתי את עצמי נכנסת לפאניקה קלה. אני מסיימת עוד כמה חודשים את בית הספר ועוזבת את הבית לטובת הקומונה.

ומה אז? למה אין לי תכנית מדוייקת ומפורטת?

אני אדם של תכנון. אני מוכרחה לדעת מה יקרה איתי ומה התכניות על מנת שאוכל להתקיים בשקט. כדי שאוכל ליצור אני חייבת לדעת שאני יציבה. מכל בחינה אפשרית.

בגלל זה גם וויתרתי לאחרונה על 'החלום' הזה, להיות אמנית במשמעות המקובלת של המילה; עוד סיגלית לנדאו או הילה לולו לין אחת. כזאת שמציגה לפרנסתה במוזיאונים וגלריות.

למה? כי אני לא יכולה ליצור אמנות מעצמי שכאני יודעת שהקיום שלי תלוי בשאלה אם הקהל יבין את היצירה שלי. אפשר גם לומר זאת על פרסומאים, אנשי אופנה או אדריכלים.. רק שההבדל הוא, שבפרסום למשל אחת המטרות של היצירה היא תקשורת עם הקהל והבנתו את היצירה. באמנות מסורתית, מטרת העל קשורה אך ורק באמן ובהבנתו [או אי הבנתו] את עצמו.

הקהל הוא מחוץ לתמונה אך באותה העת, באופן אבסורדי למדי, הוא הגורם שבו תלויה אותה אמנות להמשך קיומה.

זאת סתירה שאיני רוצה להתמודד איתה.

אני רוצה ליצור מעצמי ובשביל עצמי, בלי להיות תלויה בקהל.

לכן החלטתי לקחת את היצירה שלי לכיוון פרקטי- ללמוד תקשורת חזותית בבצלאל. בתקשורת חזותית עוסקים בעיקר בפרסום, כרזות, עיצוב תדמית, גרפיקה, עיצוב כריכות ספרים, חקר המותג ועוד. יש יצירת פרובוקציה, הכנסת קאץ' לעבודה, ואני אוהבת את זה. מעין שילוב של גרפיקה ואמנות [שכוללת ציור, צילום, ווידאו ועוד] עם שפה ורעיון, חברה וקולקטיביות.

זה מתאים לי. מאוד.

בדקתי את תכנית הלימודים והיא נראית לי מעניינת מאוד. בנוסף, כי להתקבל לשם לא צריך פסיכומטרי! עוד דבר שיורד לי מרשימת ה'צריך לעשות'.. אסיים תואר ראשון בארבע שנים [אני לומדת בחינם משום שאמא שלי מרצה באוניברסיטה] ואז, בגיל 24, כבר אהיה חופשיה לנטוש את המקום הזה לטובת גרמניה.

אני בהחלט רואה את עצמי חיה בברלין, עובדת כמעצבת גרפית בחברה גדולה ומפורסמת הממוקמת במרכז סוני בפוטסדאמר פלאץ.

אני רוצה לחיות שם, בברלין, בעיר הכה מתפתחת ומעניינת. אני לא יכולה לחכות.  

יחי התכנון לעתיד..

שירה.