שומעת דברים אחרים

שמתי לב לפני ימים אחדים שמסתובב פה פרוייקט אוטובוסים.

חשבתי מאז על השנים האחרונות, בהן גרתי בחיפה והתחלתי לנצל את מערכת האוטובוסים לצרכי הרבים [בירושלים ההורים העדיפו להסיע ובזכרון- לא זכור לי שהיו אוטובוסים בכלל..].

חשבתי על קו תשעים [במלעיל] שעליו היינו מתנפלים בפראות בכיתה ו'.

חשבתי על הפעם ההיא בחטיבת הביניים כשהחבר שלי שכח את התיק באוטובוס ולכן נאלץ לרוץ אחריו.

חשבתי על הפעם הזוועתית ההיא כשהקאתי את נשמתי באוטובוס בירושלים כשראיתי דוס דוחף את עצבעו לאף ואז ישר לפה.

הרצתי בערך את כל ההארד דיסק שיש לי שם בראש, ונזכרתי במקרה אחד שקרה לי בשנה שעברה, שעליו אספר;

באוטובוס מהסוג עם העמודים, ישבתי במושב המועדף עלי- שלושה מושבים לפני הסוף, היכן שהספסל מוגבה, על יד החלון. אני אוהבת לשבת דווקא שם, מפני שכך אני יכולה להשקיף על כל האוטובוס מלמעלה, ואני לא צריכה לדאוג שיקפצו לי לפרצוף כינים מהראש שלפניי [הפארנויות היחודיות שלי.. תתרגלו].

על התיק שלי עוד התנוסס לו אוסף הסיכות שלי [תקופה שעברתי זה מכבר], בערך 35 במספר. נוספו לאוסף עוד מספר סיכות מסקוטלנד, ממנה חזרתי בערך שבוע לפני. בין אותן סיכות סקוטיות היתה סיכה אחת, עם צלב קרס שחור שעליו משורטט איקס אדום. היה לי ברור שמי שעונד את הסיכות מהסוג בסקוטלנד הם דווקא אותם גלוחי ראש, משום שהבולט הוא צלב הקרס, והאיקס הוא סתם מעין 'התנצלות' מזוייפת, או מחאה שקטה על סתימת פיות..

אני לא יודעת למה קניתי את הסיכה, או מדוע ענדתי אותה.. אני מעדיפה לחשוב שזו היתה תקופה של 'דווקא', אבל אני לא בטוחה לגמרי שזה אכן כך.

אז בעודי יושבת ובוהה החוצה מהחלון, עם התיק ואוסף הסיכות שלי, התיישבה לידי אישה זקנה. אני לא כל כך אוהבת שתופסים לי את המושב השני ומבחינתי זו פלישה למרחב הפרטי, אבל מי אוהב בעצם..?

שמתי לב מזויית עיני שהזקנה שולחת בי מבטים מוזרים, אך לא הייתי סגורה על הסיבה מדוע. לאחר מספר דקות קרה מה שניחשתי וחששתי שיקרה; היא הצביעה על הסיכה עם צלב הקרס [והאיקס] ושאלה אותי: "מה זה?" בטון מתריס.

כתשובה מילמלתי חזרה: "יש על זה איקס.."

לאחר רגעים מספר, הזקנה קמה. קיוויתי שהיא קמה כדי לרדת, אבל ראיתי שהיא פשוט הלכה לשבת ליד מישהו אחר.

והתביישתי. כל כך. זה היה אחד הרגעים היחידים בהם באמת, אבל באמת הרגשתי טפשה מאוד וכועסת על עצמי ושונאת.

לא שחסרים לי מקרים בהם אני מרגישה שנאה עצמית, אך שנאה זו היא שנאה לחיצוניות ולמראה. דווקא האופי והפנימיות שלי היוו תמיד מקור לנחמה.

אך אז, הרגשתי שאפילו האופי שלי הוא חלש, רע וטפשי.

כמה חסר טאקט מצידי. כמה חסר רגישות. כמה חלש מצידי שבמקום להודות בטעות שלי סתם הגנתי על צלב הקרס.

בטח היטלר היה מבסוט.    

הסיכה ירדה מהתיק, עוד לפני שירדו כל הסיכות האחרות.

אך היא לא נזרקה לפח. היא שוכבת לה היום במגרה של הטבעות היפות, מצחקקת ומחכה.

זהו. הורדתי אבן מהלב.. בעצם לא הורדתי. היא תרד רק כשהסיכה תזרק.

מתבסס על התמונה פה.

שירה.