אני מאוד אוהבת את ירושלים, אך מערכת התחבורה הציבורית בה היא ממש ויה דולורוזה. אני אומרת לכם, בייחוד לכל התל אביבים שביניכם הנהנים להשמיץ ולגדף את חברת "דן", עדיף להודות על מזלכם הטוב שלא מוטל עליכם עול ההתניידות ברחבי ירושלים בתחבורה ציבורית.
הקטע הכי נורא ועצוב הוא לא שאין דרך לברר איזה קו נוסע לאן, דרך איפה ובאיזו תדירות [ושהמודיעין סגור 24 שעות ביממה!!]. אלא, העובדה שבחורה כמוני במכנסיים קצרים, שמלה, חצאית או אפילו סתם חולצה קצרה, לא יכולה לרדת מהאוטובוס אם הבינה שהאוטובוס נוסע להר הצופים ולא לרחביה כמו שחשבה כשעלתה עליו. שכן, לאחר היציאה מהתחנה המרכזית האוטובוס מבצע את הפנייה הפטאלית לרחוב הנביאים ולמאה שערים ומייד אח"כ לשכונות מזרח העיר הערביות. פשוט אי אפשר לרדת מהאוטובוס עד הר הצופים, מעוז החילוניות האחרון, בלי שיסכלו אותך באבנים או יבצעו בך לינץ'.
אני אומרת לכם, אני מתגעגעת לקו 40 המהביל.
מי היה מאמין שלבסוף, אהיה הבייבי סיטר הקבועה של כל המשפחות החרדיות בשכונה. דיירים דוגמת סבא וסבתא שלי הם דיי נדירים ברחביה בימים אלה. את רוב הדירות מאכלסות היום משפחות אמריקאיות דתיות, עשירות, צעירות ומרובות ילדים וילדות בלונדיניים ובלונדיניות. הם נחמדים מאוד, ההורים, אוכלים אוכל צמחוני וצ'יריוס לא מתוק ומזכירים לי מאוד את הבית שלי. פרט לאלמנט הדתי כמובן. בית מלא בלגו ופליימוביל, ציורי ילדים צבעוניים מודבקים בסקוצ'טייפ על הדלתות והמקרר, רשימת מספרי טלפון למקרי חירום על יד הדלת, מגנטים בצורת אותיות לטיניות ומלא פירות, אגוזים ושיבולת שועל. המון שיבולת שועל, בכל מקום. והעיקר, הילדודס [ארבעה, שישה ויותר] ישנים ב – 19:00. כך גדלתי גם אני.
עם כל הקטע החרדי שלהם, אני מוכרחה לציין שהרבה יותר נחמד לשמור על הילדים האלה מאשר על זאטוטי צהלה. על אף שמשלמים פחות.
היום אהיה בהתלמדות בחנות להלבשה תחתונה, בה כנראה אעבוד בשעות היום עד לתחילת העבודה על הסרט. אני, שלובשת גופיות ספורט ונוער ולא ממש מבינה כלום בסי קאפ וחבריו. נקווה שיעבור בשלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
