כן, את, גב' ווסת, את כה מיותרת.

למה את חייבת לקפוץ לביקור מדי חודש ולשגע את כל חושיי? לשנות לחלוטין את לוח הזמנים שלי ולאמלל אותי?

בפעם הראשונה שגיליתי שגם אני מתבגרת והופכת למעין 'אישה-קטנה' הייתי באילת. חופשה נהדרת של סופ"ש ארוך במיוחד באילת. שיא אוגוסט, ים, שמש, ערסים, הכל טוב ויפה. בין כיתה ו' ל-ז'.

ואז, לפתע, באחד הבקרים מלאי השמש והעליזות שלי, הרגשתי כאב חד באזור הבטן התחתונה. שתקתי ונמנעתי מלספר לאמא על המצב המביך (כך הוא נראה לפחות באותם ימים של תמימות). סבלתי מכאבים עזים שמנעו ממני לבלות את יומי האחרונים בעיר הנופש הדרומית בהנאה, ואילצו אותי להישאר בחדר המלון הקטן והמחניק, עם עצמי ועם משככי כאבים. ואם זה לא נורא מספיק, הייתי צריכה בו זמנית גם לשקר לאמי וגם לנסות לעצור את הדם ולא להתלכלך לחלוטין.

לא הצלחתי לעבור את המשימה המאתגרת הזאת, אם תהיתם.

לבסוף, 10 דקות לפני שיצאנו מבית המלון לכיוון אזור המרכז, אמא איכשהו גילתה שקיבלתי את הווסת הראשונה שלי. לא אשקר ואגיד שאני או היא או אף אחותי שהתלוותה אילנו צהלנו או חשנו בצורך עז לחגוג את המאורע ואת התבגרותי.

מאז אני כבר מבלה כמה שנים טובות של כאבים נוראיים, עצבנות והורומנים משתוללים פעם בחודש, למשך שלושה ימים.

ולכן, אני (ועוד מספר רב של נשים) מודות לאדם שהמציא את כדורי האדוויל.

אגב, אל תבינו את דבריי בצורה כזאת שאני לא סובלת את הווסת באופן מוחלט ומתפללת מדי לילה שבחודש הבא היא לא תבקר, האמת, יש בי תמיד איזשהוי שמחה קטנה, שביום מן הימים, גם ממני, מהחור הקטן שנמצא בין הרגליים, ייצא גוש קטן ורטוב במשקל 3 קילו.

אני לא יכולה לחכות,

בהחלט.

(3 חודשים שלא עידכנתי, הווסת גרמה לי לעדכן. חוץ מזה- היה לי יום הולדת לא מזמן. אז מזל טוב לי).