אהיה עם עצמי כנה ולא ארמה למען נחמדות ומוסריות מזויפת- אין לי שום בעיה עם מעשנים.

אין לי בעיה עם סיגריות, סיגרים, מעשנים, מעשנות, טבק או אפילו סמים. שום בעיה.

אני כמובן יכולה להבין את הסלידה מהם, ההתרחקות וחוסר הרצון ליצירת קשר עם אותם מעשנים או עם הדברים הרצחניים הללו, אבל... לא אכפת לי.

לא אכפת לי לשבת בפאב, להסתכל על הכלומניקים המשעממים שסובבים אותי, גברים שעירים מגרבצים ומחפשים אחר טרף, לשתות את הבירה שלי ושלצדי ישב מעשן. ואם הוא חתיך- כמה נהדר! שיעשן כמה סיגריות שירצה ושיהנה. שיהרוס את הריאות ויגביר את הסיכויים לחלות בסרטן, וגם את שלי.

לא אכפת לי לצאת למועדון בדרום תל אביב בליל שישי, עם בגדים פורקטיביים ומלא פרחות עם פוש-אפ וערסים מסביבי, שמעשנים. ובזמן התנועות האיומות והאוויליות שלי, שאני לא בטוחה שניתן לכנותן ריקוד, מעט עשן יכנס אל ראותיי בנוסף אל הערס או אל הפרחה שמפזזים לצידי.

לא אכפת לי לאכול ארוחת ערב, צהריים או בוקר לצד מעשן. בכלל, אני אוהבת בשר מעושן או סלט מעושן או חביתה מעושנת. זה הכי טעים, לא?

אז שיהנו המעשנים. או שכבר לא.

אז עכשיו במקום לעשן באמצע ארוחת הערב לאור הנרות ששומשו גם להדלקת הסיגריה הארורה (על פי דעתם של אנשים מסוימים), אותו אדם יחכה עוד מספר דקות, לחשבון, ואז יעשן. קצת מתסכל, לא?

אני לא יוצאת נגד המעשנים, אני לא מטיפה להם ולא משקרת ואומרת שסיגריות אינן מזיקות, ולמרות העובדה שאני בהחלט מודעת אליה, שקיימים מספר רב של אנשים שלא יכולים לסבול את העישון הפסיבי שהם נאלצים לסבול ממנו מדי יום, אני לא בטוחה אם החוק הזה באמת ישנה משהו.

אנשים יעשנו, בבית, ברחוב, בבית קפה ובאוטו.

ולמה לדחות אותם לשוליים?

זה לא שלכם אין הרגלים מסריחים.