עד לא מזמן היו לנו מיטות נפרדות ומסלול חיים שונה לחלוטין
אני מפזרת את עצמי מסביב: זוגות נעליים, קרמים, תיקי יד- בהתחלה אלו תמיד הדברים הבסיסיים לנוחות, כדי שאוכל לצאת גם בלי לחזור לאיזור החיוג המקורי ממנו באתי. לאחר מכן אלו כבר ספרים, אלבומים, דיסקים אהובים שעוד לא הספקת לאהוב בעצמך. אני מרפדת את הפינה שלי בקן שלנו, מוכנה לחלוטין לעוד חודש כשזו תהיה משאית עם מה שהשארתי מאחור.
ואז העברתי את הסממן הסופי והמוחלט, דיי הופתעת לגלות שאני ישנה עם בובת דובי מאז גיל שנה- דיי הופתעתי לגלות לך, לאור העובדה שהוא רק עובר איתי למיטות גדולות יותר, לא הרחק מהריח של המשפחה אבל. ועכשיו אתה בית, ועכשיו אתה ואני זה משפחה, ועכשיו אני לא מבינה בכלל תקופות בהן לא הכרנו, תקופות בהן אמרתי לאחרים את המחשבות שלי באמונה שהם יבינו: זה היית אתה כל העת, אליך ערגתי והתגעגעתי עוד משחר.
עכשיו זה גם חוזה חתום, עכשיו אלו גם חיים משותפים כפי שלפני חצי שנה לא הייתי מאמינה שאצמיח. אבל ברגע שתפסת אותי נופלת מעקבים ומחן בנחלה, מהרגע ההוא כבר ידעתי.
[אני עושה רשימות: לרומא נזדקק לאלו, מהסופר אנחנו צריכים את זה, ואני רוצה כבר לחזור אל זרועותיך כל זמן אני לא שם. בריבים אני מתגעגעת אליך יותר, במרחקים אני תמיד מתגעגעת פחות]
אתה עומד לטוס עכשיו ולהשאיר אותי ללא החיבוק הזה לשלושה שבועות, ואני לא יודעת מה אעשה עם עצמי, כבר כמה חודשים שלא ישנו לבד- רק כמה חודשים והפכת אותי לנטולת עמוד שדרה כמו אלו שצחקתי עליהן. כמה חודשים והפכת אותי למה שבעצם תמיד רציתי להיות: אוהבת ואהובה.
דידי בפוטנצייה. אתם יודעים להתמודד עם כל כך הרבה כנות מצדי?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
