כשאתה לא כאן הדמעות שלי נופלות אל תוך חלל ריק ומהדהדות

אני מחפשת אותך ללא הרף, בכל חדר בבית שלנו ומתחת לכל כרית, איפה אתה מתחבא לי, למה אתה לא עונה כשאני קוראת בשמך פעם אחר פעם, מתהפכת במיטה ללא מנוחה, עד לפני שבוע וחצי הייתה לי שינה כי ריפאת לי את מה שרופאים קראו לו אינסומניה. ועכשיו איפה אני ואיפה הבריאות, בעיקר הנה אני והנה המלודרמה. אתה לא כאן ואני חווה אותך דרך מכתבים אלקטרוניים, דרך שיחות מידיות סתמיות מדיי ודרך שיחות טלפון קצובות מדיי, לעזאזל הפרשי השעות, אני מפחדת שמא אתה ישן טוב מדיי בלעדי, שתגלה שבעצם כיף יותר לישון כשאין מישהי שמכוונת את המזגן ל19 מעלות או מציקה לך לפני השינה או מתכרבלת לך בכל תא בגוף ולא מרפה. לא מרפה.

כשאתה לא כאן אני מרגישה שבעצם נועדתי להיות זמרת מזרחית עם החלקה בשיער וחמצון ושיזוף, שתשיר שיר פשוט להחריד על כמה שלא כיף לה לבד. לא כיף לי לבד ולא בשביל זה נרשמתי לעניין הזה של הזוגיות [להירגע, לנשום, לא לכעוס עליך רק כי עזבת לקצת כי היית חייב וגם ככה עוד שבוע וקצת תחזור, אבל עכשיו מותר לי לפרוק את הכל] ובכלל הפואנטה של לגור ביחד היא לא לגור לבד, ואם רק הייתי סובלת חתולים הייתי עושה לך דווקא ומביאה הביתה חתול, שיהיה לך גוש של פרווה תקוע בגרון להתמודד איתו כשתחזור לארץ אפילו שתכננו לאמץ כלב. זה בטח ילמד אותך לקח.

כשאתה לא כאן תל אביב רועשת יותר ואני חברותית לאנשים פחות, אני בכלל לא רוצה להסתכל להם בעיניים, אני בעיקר מוצאת את עצמי נלחמת בדחף להכות את העומדים בדרכי [אולי זמן טוב להפסיק ללכת למשרד דרך כרם התימנים ושוק הכרמל]. צופרי המכוניות בחוץ לא יאמנו, אמרת לי לפני שהחלטנו לעבור לגור ביחד שזה דווקא רחוב שקט.

כשאתה לא כאן אני מדמיינת אותך ושיחות פנים מול פנים איתך, אני מתייעצת איתך בבוקר מה ללבוש למשרד בלי שתדע בכלל ומתמוגגת מאהבה כלפיך בלי שתהיה מולי לראות אותי הופכת לעיסה של רגשות. אני מזליפה מהבשם שלך על הכרית והשמיכה כל לילה ומנסה להירדם ואם אני מצליחה אני הולכת לישון כשאתה מסביבי, אבל אני מתעוררת ואתה עוד לא כאן.

כשאתה לא כאן חבל לי כל פעם שאני מבשלת כי אין מי שיאכל איתי, כשאתה לא כאן אני לבד ואני מרגישה כאילו כרתו לי את הלב החוצה.

אני מרגישה כאילו כרתו לי את הלב החוצה, לעזאזל.

שיעבור הזמן הזה ותחזור כבר

דידי בפוטנצייה.