והעיר תרעש.

פלאשים אל פעם, כל סירנה הופכת מעט את הבטן- כל אבידה גוררת סימני שאלה ועצבות.

אין לי "אנחנו" ו"הם" בשנים האחרונות, החומר הנוכחי ממנו אני עשוייה מסרב להכיר ב"שלהם" ו"שלנו"- כולם אחיי.

אמרו לי שלא הגיוני הישרדותית שככה אני מרגישה, אני חושבת שלא הגיונית הישרדותית השנאה המבעבעת שיש ביתר. אתם לא רואים? ככה נביא את החורבן, אלימות תגרור אלימות ודיכוי יגרור התלקחות. זה לא עובד ככה. זה לא עבד ככה מעולם. חייבים למצוא פיתרון. 

אנחנו חייבים למצוא חמלה, היה לנו מספיק מהכעס. אנחנו חייבים למצוא חמלה, כי זה הדבר שבאמת חסר. אנחנו חייבים לנסות. 

אני צריכה שננשום עמוק רגע. בואו כולנו ניקח שאיפה עמוקה. 

ולנשוף. 

מחוץ לחלון שלנו חופרים את הרכבת הקלה, פרט לתקלות, לדחפורים ולהפסקות המים הלא צפויות- הפכו את כיוון התנועה ועכשיו כל מה שיש זה אנשים שנכנסים לעיר. צופרים כאילו לא ראו מכונית אחרת (או רמזור) מימיהם והם מופתעים נורא. 

כשאחד צופר צופרת השניה, יוצרים דיאלוג רועש על חשבון שעות השינה שלי. העצבים שלי התרופפו עד הנקודה שכמעט הרבצתי באגרופים לשמשת רכב שהעז לצפור לידי ברחוב ובאופן כללי זה מרגיש כאילו צופרים הרבה יותר בחודשיים האחרונים. בפעם הבאה שאתם רוצים לצפור בעיר - תחשבו עלי ואל תצפרו. 

כולנו כועסים וכולנו רועשים וכולנו חכמים וכולנו יודעים את התורה. איך כולנו אבודים כל כך אם קיבלנו מאה בגאוגרפיה. איך כולנו אבודים. 

דידי.