!Take a good look - It could be your last

הדבר הכי קשה לי פה זאת הבדידות, אני הצעיר שבין האסירים וההפרש הקטן ביותר ביני ובין שאר האסירים עומד על יותר מעשרים שנה, שנים ושלוש שנים ליתר דיוק. תמיד השתדלתי לדייק, בעבר חשבתי שזה מונע סיבוכים ובעיות מיותרות, לא שהוכח לי אחרת, אבל משום מה הפסקתי להאמין בזה. בזה ובעוד הרבה דברים אחרים, דברים שהפכו לא רלוונטיים מאז שהגעתי לפה.
אני פה כי משתי סיבות, האחת הואשמתי בהריגה וקיבלתי תקופה שאני מעדיף שלא לנקוב את אורכה. והשנייה כי אני יהודי, נצר לעם יהודה במקום ממנו הגעתי ובבית המשפט בו נשפטתי הדבר נחשב למום, מהסוג הקשה ביותר. ולא אני לא מדבר על תקופה אפלה אי שם בימי הביניים או בשנות ה-30 של המאה ה-20, אלא הרבה אחרי. מאה שנה אחרי, אבל זה לא שינה יותר מידי לדיירי הכפר המזרח אירופאי בו גדלתי, אני ובני משפחתי. כפר נידח ליד יערות עבי גזע עם שורשים שמשחר ההיסטוריה ניזונו מדם יהודים.
העובדה שנשלחתי בעקבות פשע ההריגה לבית הכלא המפואר, השמור למאפיונרים ואנשי העולם התחתון היא לא בגדר הרגיל. האנשים שאני חולק איתם את מסדרונות הכלא רובם אשמים בפשעים של מסחיטה, תקיפה, איומים ועד רצח, וכמו שציינתי קודם לכן אני פה כי אני יהודי. השופט שגזר עלי את הדין ידע שבית כלא מחוזי יהיה עבורי גורל גרוע ממוות. הוא חס עלי והרעיף עלי רחמים, אפילו לאורך כל המשפט, אבל בסעיף ההריגה נמצאתי אשם ולא היה דבר שביכולתו לעשות מלבד לוודא שאני אגיע למקום הכי בטוח. הוא היה אדם הגון, לא מהכפר שלנו. את זה ידעתי, אבל שלא ידעתי זה שבמקרה הוא גם נצר למשפחה של חסידי אומות עולם - אותם אנשים שנבראו בצלם אלוהים, הצילו יהודים ממוות בטוח בזמן השואה תוך סיכון חייהם שלהם ללא תמורה.
הסיבה שבגללה נשפטתי מלכתחילה היא שהייתי מספיק הגון כדי לנסות להציל את הקורבן שלי, זה לא היה רצח. אבל גם לא הגנה עצמית.
במשך כל חיי היינו קהילה יהודית קטנה בכפר עם היסטוריה ארוכה של אנטישמיות מובהקת, מאז שנות ה-90 של המאה ה-20 לא פחדנו ללכת ברחוב, אבל לעיתים הדבר היה נגמר בסיטאציות לא נעימות. פעמים רבות התושבים, הצעירים בעיקר, השליכו אבנים על חלונות ביתנו ועל שכנינו. כתובות נאצה רוססו באופן קבוע על בית הכנסת היחידי ששירת את הקהילה שלנו. רבינו הותקף מספר פעמים ואף אושפז פעם אחת בבית החולים. חיים לא קלים, ואני שנאתי את זה. בגיל 14 התחלתי לקרוא כתבים של מנהיגי הציונות בראשית דרכה ועד הקמת מדינת ישראל ואף מאמרים של מנהיגים ואנשי רוח ישראלים, בעיקר הוקסמתי מכתביו של זאב ז'בוטינסקי, שכמוני היה פולני. בניגוד אלי העם הפולני התגאה בו. תמיד רציתי להתגייס לצבא העם היהודי, ללבוש את מדי צה"ל הירוקים וללחום למען קיום המולדת הישראלית, למרות כל הדברים ששמעתי בטלוויזיה וברדיו. הוגה אחר שהתלבהתי ממנו היה מקס נורדאו ואמירותיו בנושא יהדות השרירים דחפו אותי תדיר להתאמן. אפילו הייתי היהודי היחידי בנבחרת הכדורגל של בית הספר בו למדתי, נאלצתי להוכיח את עצמי עשרות מונים מול הפולנים האחרים בני כיתתי שהתחרו איתי על מקום בהרכב הפותח. את ביצועי על המגרש קשה היה שלא לראות, גם ללא עזרתם של עמיתי לקבוצה. למרות שהייתי גורם מפתח בניתחונות הנבחרת שאר חברי הקבוצה מעולם לא קיבלו אותי כשווה, לי זה לא הפריע - ידעתי את מקומי. לשמחתי לאחת המעודדות יהדותי כלל לא הפריעה, מרתה היה שמה. שיער ברונטי, גלי ושופע. עיניים כחולות עמוקות. עור בהיר וחלק. אני מאז שהכרתי אותה, תמיד הצטערתי על היותה קתולית, למרות שלא פעם היא טענה בפני שבשבילי היא מסכימה להתגייר כשיגיע הזמן, עכשיו אני לא יודע אם הוא יבוא.
למעשה מרתה היא הניצוץ לכל הסיפור הזה, היא ידעה היטב לחלק את זמנה ביני ובין חברי היהודים ובין חברותיה הנוצריות, ומעולם לא טרחה ליישר מבט אל בני דתה הגברים. יוזף שהיה קפטן הנחברת של בית הספר, היה מאוהב בה, כמעט כמוני, וקנאתו בי אכלה אותו. הוא שנא את העובדה שפולניה טהורה מסתובבת עם יהודונים מלוכלכים. וערב שבת אחד כשאני מלווה את מרתה אחרי ארוחה חגיגית של שבת בביתי אל ביתה יוזף ושני חבריו ארבו לנו בפארק במרכזי. הוא תפס אותה בידה וגרר אותה, צועק עליה שאסור לה להתרועע איתי ועם חברי החזירים היהודים. היא צעקה עליו שיעזוב אותה, ניסיתי לחוש לעזרתה אך חבריו חסמו את דרכי. לאחר ויכוח קולני ומר ברוב חוצפתו הוא סטר לה והפיל אותה על הרצפה. עשתונותי אבדו ברגע. דרחפתי את חבריו המגודלים לרצפה והתנפלתי על יוזף. אחרי שני אגרופים חבריו תפסו אותי בחולצה ומשכו אותי הבחור הגדול מבין השניים, אלכס שמו, תפס אותי בידי מאחורי גבי ונעל אותן. יוזף קם מהרצפה החטיף לי שתי אגרופים בפנים ובעיטה בבטן. השתעלתי מספר פעמים בזמן שיוזף דואג להמציא מחדש את הקללות הכי נושנות וחבריו צוחקים. מרתה שכבה על הרצפה, בוץ נדבק לבגדיה הלבנים. היא התרוממה נשענת על ידה הימנית ומתחננת ליוזף שיפסיקו ויעזבו אותנו לנפשנו, היא בכתה. מעולם לא הייתי מסוגל לראות אותה בוכה, לא היה דבר שהכעיס אותי יותר מדמעותיה המלוחות של מרתה זולגות על פניה. הרגשתי את ליבי פועם בעוצמה, בורידיי האנדרנלנין זרם בכמויות וכשיוזף שלף סכין, 14 ס"מ האורך מכיסו ואמר בקול ציני שהוא הולך לגאול אותי מיסורי העולם הזה הנפתי את ראשי במהירות אחורה אל אפו של אלכס ושברתי אותו, מההלם ומעוצמת המכה הוא שיחרר אותי ובהינף אגרוף אחד הפלתי לרצפה גם את הבחור השלישי (שלמעשה עד היום אינני יודע את שמו). יוזף ניסה לתקוף אותי עם הסכין, אך הדפתי את מתקפותיו, ולאחר כמה ניסיונות כושלים תפסתי את ידו החמושה והכיתי אותו בכל כוחי בבטן. הוא הפיל את הסכין. בינתיים שני הביונים האחרים ברחו ואני ניגשתי את יוזף ששכב על הרצפה רכנתי מעליו והתחלתי להכות אותו בפניו מרב עצבים, צעקתי עליו שאם הוא רק יחשוב על לגעת במרתה פעם נוספת זה הסוף שלו, טעיתי. האנדרנלין שסופק על-ידי הכעס והשנאה שחשתי כלפיו מנעו ממני להבין שהוא מאבד את הכרתו, ועד שמרתה לא עצרה בעדי לא שמתי לב שהוא גוסס. הרמתי אותו בידי ורצנו לבית חולים. לא רציתי שהוא ימות, אך לצערי זה מה שקרה בהמשך אותו הלילה. בבוקר, לאחר שמותו נקבע הסגרתי עצמי למשטרה בליוויה של מרתה. נחקרנו, היא כעדה ואני יהודי, את הצלקות אני נושא עד היום.

המשך יבוא