ראיתי בדף הראשי את הנושא החם, והוא העלה בי דמעות...

אני בוכה על שסיימתי תיכון, אני מתלוננת על שאני לא יודעת איך אסתדר בלי האולפנית,

החברות, השבתות.... באיזה זכות אני מתבכיינת ככה?!?!?!

יאללה... אני כזאת בכיינית... מה הם צריכים להגיד?

שמחזיקים אותם בשבי, השם יודע איפה, ומחכים שיגאלו אותם והמדינה שלנו-

לא מצליחה לעשות כלום... אינעל אחותם של המחבלים האלה תאמינו לי.

ומה המדינה עושה- שום דבר... אני כבר חוזרת על עצמי מרוב תסכול...

כל היום רק שומעים על עוד בעיות,

עוד "חזיונות" למלחמה שמתקרבת,

עוד קטיושות בשדרות,

עוד עזרה מגאידמק,

עוד נסיון לדיבורים בלי שום תוצאות,

עוד עצרת שמופיעים בה שני ח"כים שעשו טובה שהם טרחו להגיע...

ועל חטופים מלפני שנים כבר בכלל אין מה לדבר...

והעיקר אני בוכה על מר גורלי, והבלוגיספירה מלאה בבלוגים של אנשים מדוכאים

שבוכים על צרותיהם באשר הן...

והם? מה הם צריכים להגיד? מה החיילים החטופים צריכים לעשות?

לא ידוע אם הם חיים או מתים, מה עובר עליהם? מה הם מרגישים?

בטח כבר התייבשו להם נהרות הדמעות, או שאולי הן בפנים עצורות....

אולי הם לוקחים ללב, ולא לריאות... את כל החוויות הקשות שהם נאלצים לחוות.

אין לי כ"כ המלצות, ואין לי מה להגיד לשרים,

יש לי רק בקשה אחת מאלוקים-

תעשה שבמהרה הם יחזרו לחיים.

לחיים- אבל בחיים,

בחיים- לא צלי אדם,

בחיים- שיצליחו לחזור לעצמם,

בחיים- שהצלקת לא תישאר חרוטה בליבם.

הלוואי שלא נדע עוד מלחמות, חטיפות, וצרות לעולם!!!