מה שלומכם היום?

אני מקווה שקמתם רעננים כדי להתחיל שבוע חדש ומצויין.

אני השבוע לא אהיה כאן.

אני "נאלצת" לצאת לסמנריון של שבוע ימים מיום שלישי, הכנה לשירות לאומי.

ראיתי שהנושא החם הוא על השתמטות,

אז הנה לכם הוכחה שאי שרות צבאי, לא חייב להיות השתמטות כלל וכלל,

אומנם אנחנו לא עוברות טירונות, ואנחנו גרות בדירות,

אבל הקושי הוא קושי, והתרומה היא תרומה.

בנות השרות בארץ ממלאות תפקידים רבים שעוזרים מאד בארץ.

בתחומי החינוך, הכוללים חינוך מיוחד;

תסמונות, פיגור, אוטיזם, נכויות ועוד.

וחינוך רגיל;

הדרכות, בי"ס יסודיים, מרכזי העמקה, גנים, ועוד ועוד...

וגם בתחומים אחרים;

שב"כ, מוסד, קופות חולים, בתי חולים, המון המון.

כל בת שרות נותנת את כל כולה כדי לסייע בתפקידה,

אז תדעו ששרות לאומי לעיתים הוא אפילו יותר טוב מהצבא,

כי במקום להיות ג'ובניקית,

אני מעדיפה לקרוע ת'נשמה עם ילדים צעירים,

שכבר ששכחו מזמן מה זה יום הכיפורים.

ועכשיו נחזור לשבוע הסמנריון שלי ברשותכם...שקשור מאד לכל מה שנאמר כאן.

זה כל כך הרבה זמן!!!

לחשוב שמעוד כמה ימים כך אחיה, רחוק מהבית,

רחוק מהחברות שלא ראיתי כבר שבוע בגלל שהן היו בסמנריון שלהן,

רחוק מאחותי הקטנטונת שאני כבר מתגעגעת אליה...

אוף!!!!!!

למה זה כל כך קשה להתחיל את הפרק החדש הזה בחיי?

אף פעם לא חשבתי שאני, אני(!!!!!!!),

אתגעגע כ"כ, וארגיש קושי לעזוב את הבית.

כשהגעתי לראיון באשדוד,

שאלו אותי אם זה לא רחוק מידי מהבית (אני גרה בשפלה הצפונית, קצת דרומה מחיפה),

ואני עניתי שלא, 

שאני דווקא רוצה להתרחק,

לקבל קצת עצמאות מההורים ומהמשפחה שאני כ"כ צמודה אליהם תמיד מטבעי.

ועכשיו,

זה קשה,

קשה מאד,

קשה מידי!!

אני מקווה שאני אתגבר..

טוב אני אפסיק ללאות אתכם בדיבורי סרק,

שיהיה שבוע נפלא,

ועל געגועי וכאבי הפרידה,

אמשיך לדבר כשאחזור...

ואולי-אולי,

עוד אפתיע עם רגשות אחרים,

מלב ליבה של בת שרות חדשה, שיוצאת אל החיים.

נ"ב:

רק תזכרו, שלהיות בת שרות זאת לא השתמטות,

זאת נתינה, מחויבות, ומסירות!