נמאס לי מהעבודה הזאת!!! אני באמת לא מבינה למה הכל פה איכשהוא נתקע תמיד,

אף פעם אי אפשר לצאת בשעות נורמליות...

דוחים עבודה בלי לעשות, עד שכבר מוכרחים...

החדרים מבולגנים... הדירה מולכלכת... אוףףףףףףף!!!!!!!!!!

אני רוצה לישון ולא להתעורר עוד...

עד מחר בבוקר....

אני לא מאמינה כמה חתונות מתקרבות בצעדי ענק.

שלוש בנות מהשכבה שלי מתחתנות, אחת ממש עוד יומיים.

אני די בהלם מזה. איך גדלנו כ"כ מהר?

רק לפני כמה חודשים למדנו יחד לבגרויות,

וכבר בעוד יומיים משהי מתחתנת ומתחילה חיי זוגיות.

לא יאומן איך הזמן עובר כ"כ מהר...

בנתיים, ההורים שלי כבר שואלים מתי אני מתכוונת להתמסד, ומבררים עם חברים על כל מיני "מחפשים" למיניהם.

חבר של אבא שלי כבר מצא שני חבובים שעומדים לסיים צבא,

אמריקאים "ממשפחות טובות" שמחפשים כלה... ומי אמר שאני מחפשת אותם?

לי כבר יש מישהו באופק, רק שהוא כנראה, חולם בהקיץ... מה לא עשיתי כדי למשוך את תשומת ליבו?

חוץ מלומר לו: "היי חבוב, אני פנויה ואתה מוצא חן בעיניי! רוצה שנצא מתישהוא?" , עשיתי הכל.

שלחתי הודעות טיפשיות, דיברתי איתו על שטויות,

ושאלתי שאלות שלא מעניינות את הסבתא בבתא שלי אפילו,

כל מה שיכולתי עשיתי כדי להבהיר לו שהוא לא סתם עוד מדריך של המדרשה,

שהוא לא סתם בחור,

ושאני מעוניינת לשמור איתו על קשר.

אבל הוא.... מתעלם.

מתי תשים לב שהנתיב שלך הוא זה שבו אני רוצה לצעוד?

מתי תבחין בי עומדת, נמסה מן החיוך שרק גורם לי לרצות עוד?

איך אראה לך שאתה הבחור איתו אני רוצה ללכת אל החופה?

האם מתישהוא תדע שאתה האחד שאלך איתו לכל מקום גם יחפה?

ליבי פועם בחוזקה בכל פעם שאני שומעת את קולך,

אני מתנשמת רק מלחשוב על מראך.

חולמת עליך כל רגע, כל דקה,

לא יודעת מה לומר אם ישמע צלצול, וזה יהיה אתה.

אני מתאפקת מידי יום מלהרים את השפורפרת,

ולומר בקול את שבליבי אני שומרת:

"אתה האחד שאותו אני אוהבת!!!"

תמיד כאן בשבילכם,

איזה קטע מצחיק, אני יושבת במדרשה, סוף היום וכותבת לכם פוסט.. אני לא מאמינה שזה קורה..

אבל זה מצויין... אולי זה יעזור לי להצליח להעביר אליכם את כל התחושות שלי במקום הזה.

אני פשוט מברכת ומודה לאלוקים על כך שהוא גלגל אותי לכאן.. ממש ככה..

לעבוד במדרשה הזאת, במרכז להעמקת היהדות הזה.. זה פשוט תענוג.. הכל פה כ"כ משפחתי וחם..

היום עשינו הרמת כוסית עם המנהלים..כוסית תירוש.. והם רק שיבחו אותנו, והודו על העבודה הרבה והטובה שעשינו בשבועיים האלו...

עברו רק שבועיים, וזה כבר בית שלישי, קודם הבית, אח"כ האולפנית, ואח"כ- המדרשה. 

איך זה יכול להיות שאלוקים בירך אותי ונתן לי להגיע למקומות כאלה טובים...פשוט בתים..

עם חום, אהבה, יחס טוב, ובעיקר... המון המון ספייס.

הייחוד של המקום הזה, זה שהם נתונים לך את האפשרות לבטא את עצמך..למצוא את עצמך בכל מערך ושיעור שאת מעבירה... למצוא את המקום שאליו את מתחברת.. את הסיפור שאת תספרי מכל הלב, את הפינה שלך בכל העברה שאת מבצעת...שום דבר הוא לא אוטומטי... הכל עובר תחת היידים שלך..ואת יכולה להחליט אם זה מתאים לך, או שאת משנה.. אם זה מתאים לכיתה...או שאת מגוונת.. וזה נשמע אולי " אבל ככה זה בכל מקום לא?!?" אז תדעו שלא..שממש ממש לא.. זה ממש משו שמייחד את המדרשה שלי...

ואני כ"כ מאושרת כאן..

הבנות שאיתי, מתאימות לי אחת אחת... זה פשוט מדהים..איך הם התאימו בינינו..אנחנו כ"כ שונות אחת מהשניה, ומצד שני יש בנו כ"כ הרבה מן המשותף... טוב לי.. ב"ה, בלי עין הרע טוב לי.

בימים האלה כשאני מעבירה שיעורים על יום כיפור, ועל סליחה, אני חושבת לעצמי במי פגעתי... ומה אני צריכה לתקן.. אבל אם יש משו אחד שאני יכולה לומר שעשיתי טוב השנה, זה העובדה שעיכלתי, שהסקתי מסקנות, והצלחתי ללמוד ממה שעבר עליי... ולא בכל שנה הצלחתי לעשות זאת...

ואם יש משו, שהוא בכלל לא קשור לחברה ולמעשים שלי.. אבל הוא פשוט עשה לי טוב...

זה החזרה לבלוג הזה...

אין לי כ"כ תגובות (אהם אהם..) כמו שאתם בטח יודעים, אבל תדעו לכם קוראים שלי,

שיש לכם המון משמעות בעיני.. אתם האוזן הקשבת שלי...ובמקרה זה..העין הרואה שלי..

תודה על שאתם כאן.

בתקופה הממש קצרה יחסית הזאת..בסה"כ שבועיים של השירות, כמות הנכנסים עלתה למספרים גבוהים ממש... התפלאתי כשראיתי את המספר.. רק חבל שאתם לא כותבים לי משו..שאני אדע שהייתם כאן.

בין אם אתם קבועים ובין אם לא... תודה שאתם כאן... כי בשבילי.. אתם חברים.

זה הפוסט ההכי אמיתי וזורם שכתבתי אי פעם... והוא גם לקח לי בדיוק רבע שעה.. הפוסט הכי מהיר שלי, תמיד זה לוקח משו כמו שעה עד שזה יוצא נורמלי...

אני ממש צריכה לעוף, אז אם יש טעויות כתיב תסלחו לי..

גמר חתימה טובה בנתיים..

ו..אני הייתי כאן.