ה- 2 לספטמבר קרב ובא, ואני מתקרבת עוד ועוד לתחילת השרות שלי...

מצד אחד אני ממש מתרגשת, ומצד שני, אני מתה מפחד בנוגע למה שצופן לי העתיד.

בעזרת ה', אני מקווה שאוכל להמשיך לעדכן בבלוג כמה שיותר, כמובן במגבלות הזמן והמקום שיהיו עליי עם תחילת השרות.

בלי הרבה קשר,

אשמח אם תצביעו לי בבלוג עידוד ופרסום בלוגים הגדול!

כל מה שאתם צריכים לעשות זה להגיב בפוסט:

אני מצביע/ה לפשוט אני. מס' 5 בתחרות!

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=464471 

***בין כל המצביעים יוגרל לינקוק בגודל 36 בפוסט החדש בבלוג זה!!!

תאחלו לי הרבה בהצלחה,

תרומה שלכם ממש תעזור, ולא רק בתחרות..

גיליתי שעידוד מן החברה שסובבת אותנו הוא אחד הדברים שהכי מדרבנים אותנו להמשיך הלאה.

ובהקשר לזה, משל הצפרדעים:

ליד הביצה הגדולה,

מושבת צפרדעים ישנה,

וליד המושבה,

בור עמוק פעור באדמה.

וראו איזה מזל דל,

זוג צפרדעים לבור נפל.

ניתרו וניתרו שני צפרדעים,

להגיע אל פני הקרקע הם נחושים.

מיד סביב הבור ההמון התאסף,

יצליחו? יפסידו? הימורים על מיטב הכסף.

לאחר דקות ארוכות התחילה המושבה להשתעמם,

ומיד מיהרו להתלהם:

"אפסים!"

"אתם לא תצאו מן הבור בחיים!" "אין סיכוי לזוג צפרדעים,

מול בור כה גדול ממדים!"

זמן מועט אח"כ צפרדע באה על משכבה,

כנראה, אפס כוחה.

ואילו צפרדע המשיכה לקפוץ,לנתר,

כאילו נחושה היתה שלא לוותר.

קריאות ה"בוז"התגברו עוד יותר,

האם הצפרדע לא תוותר?

ואז ברגע האחרון,

הצליחה לנתר ניתור ניצחון.

אל מחוץ לבור הצליחה לצאת,

ואז התברר כי אותה הצפרדע הייתה חירשת.

בשפת הסימנים לבני המושבה הסבירה,

שהקריאה שלהם את נשימתה הסדירה,

ונתנה לה כוח להמשיך קדימה.

בטוחה הייתה שרצו לעזור,

ומקריאותיהם שאבה כוח כדי לצאת מהבור.

אם היא רק הייתה יודעת, את מה שידעה צפרדע..

ממזמן הסיפור היה מוכתם בעוד דם צפרדעים מבעבע.

*עריכה: המשל נכתב בחרוזים ע"י פשוט אני. 

בתקווה שנדע להיות חברה אוהדת.

מה נשמע?

כמה שאלות שמופנות אליכם, הקוראים שלי:

אתם קבועים פה?

אתם נהנים לקרוא כאן?

כמה מכם נכנסו פעם ראשונה?

כמה מכם ברחו אחרי שפתחו את הבלוג פעם ראשונה?

וכמה מכם, נכנסו לפוסטים הקודמים?

ועוד שאלת כמה, כמה מכם יחזרו לכאן שוב?

שבת שלום!