אני יודעת שהרבה מחכים למוצא פי על מצעד הגאווה שהולך להיות בירושלים. בכוונה תחילה ניסיתי לדחות את הפוסט הזה, כדי לראות איך יתפתחו הדברים אצל שני הצדדים, ומצאתי לנכון עכשיו לכתוב. אני לא יודעת אם הוא באמת יתקיים, כבר נימאס לי לשמוע על זה בחדשות.

בעצם, הייתי צריכה לכתוב לפני יומיים, עוד מהרגע שדיברנו אני ואתה על המצפה שם, ואני כל-כך הייתי מבולבלת.

אם הייתי יכולה הייתי מחזירה את הגלגל אחורה, ומשננת את הדברים שמן הסתם הייתי צריכה לומר לך בצורה הרבה יותר יפה.

היה לי קשה. וקשה לי עכשיו להתקשר אליך, לשלוח הודעה, או כל דבר שמסתעף מזה. אני מרגישה חרטה על הכל,

ואני קרועה.

אלוקים נתן לי 99 סיבות טובות להאמים למה לנו כן להיות בקשר, והסיבה ה-100 היתה האמונה שלי.

החלטתי לוותר, ולמצוא קצת את עצמי.

אינני יודעת מאיפה להתחיל אפילו, מרוב שיש כל כך הרבה נושאים שהצטברו ביומיים בלבד.

אותו ערב בכיתי בלילה על הכל, [בכי אחרון?], רציתי לדבר עם מישהו, ומשהו משך אותי להתקשר לשין אחרי חודשיים שלא דיברנו, (הפלא פון שלו היה מנותק, ולבית לא העזתי להתקשר)

1 וחצי בלילה, והוא עונה, ממלמל כמה מילים ומנתק.

בבוקר אני מתקשרת סתם כדי לראות אם המספר הנכון, ושומעת את הקול שלו. מחזירה אותו לישון בתנאי שיתקשר בצהרים.

בית ספר.

בין רגע, יופ הצנועה, הצדקת, בעלת החסד,  ואשת החיל, הפכה להיות חולת נפש, אומללה, מסכנה, עם בעיות נפשיות, סדומית, שונאת ישראל, רשעה, ועמלקית.

הלוואי והייתן יודעות, אני רוצה לומר למורות שלי ולבנות שלומדות איתי בכיתה. הלוואי.

בין שיעור לשיעור, כשעולה הנושא, אני מקבלת את סתירת הלחי שכל כך לא ציפיתי לקבל.

"הם גויים" מורה אחת אומרת, ולי אין אומץ לומר "יש גם חרדים כאלה"

"זאת מחלה" אמרה מורה אחרת.

אחת הבנות יוצאת בקריאה נלהבת ש"כדי להרגיע את החרדים, המשטרה הבטיחה שהמצעד יהיה בהפרדה מלאה"

וכולם צוחקות ונרגעים הרוחות.

אבל בלב בפנים זה מנקר.

שמעתי אתמול את ניסים זאב מדבר עליי, עליינו, אם היה בידי הייתי סותרת לו את אותה סתירה שהוא סתר לי.

שהמורות שלי סתרו לי

שהחברות שלי סתרו לי.

מ' ו-ד' שותקות בעיניין.

דין עומדת לצידי, היום התווכחה עם מורה על העובדה שהומוסקסואליות זה תכונה מולדת, ושיש גם כאלה חרדים, והמורה טענה שזה עיניין שניתן לטפל בו.

כואב לי על כל דעה שאינה נכונה-לא בגלל שזה מה שהם מאמינים בו-אלא בגלל חוסר ידע.

"אתמול בעיתון היה תמונה של מישהו עם כיפה מנשק בן"

"איכס ה' ישמור"

"אז מה, אני שמעתי על רב הומו" אני אומרת לפתע ,"הוא היה אתמול בטלוויזיה"

"זה ממש בעיה נפשית"

אתן סותרות לי אחת אחת בכיתה.

השותקות שביניכן מלטפות את הפצעים, אני יודעת שאתם איתי.

"היי יופ את הולכת למצעד הגאווה?"

"תלכי גם ככה יש חופש, מה תעשי בבית"

"בכיף שלך, את הבת זוג שלי?"

אתן צוחקות איתי, הלוואי והייתן יודעות עד כמה אתן קרובות לאמת.

נמנעתי עד עכשיו לדבר, וכשזה נגע לי זה כל כך כאב, הייתי חייבת לבוא לפה ולכתוב.

אני שמחה שאני לא הולכת על פי החברה שלכם, אלא על פי הדרך שלכם, אני שמחה להיות שונה ממכם.

לקחתי את המצלמה, וניסיתי לצלם כמה תמונות, אך פחדתי שיסקלוני, במיוחד במהומות שהולכות עכשיו בגאולה.

דיברתי עם שין, הוא מתחתן עוד שלושה חודשים, כשסיפרתי ל-מ' ו-ד' על העיניין, הם עיקמו את פיהם ולא היו מרוצות מהעניין.

היו לי שבועיים של בילבול, של ניתוק מהעולם הזה, והרגשה של ניתוק בכלל. החזרת לי את כל מה שעזבתי, ואתה מתחתן.

ביום שהיתקשרתי הוא תיקן את הפלא פון-אחרי חודשיים ללא פלאפון.

שין מתחתן, אני מחליקה יד על הלחי, לא אתן לעוד סתירות לפגוע בי, תחשבו מה שהיכנם חושבים, תאיימו, תשרפו ותשחיטו, אני יודעת שלא כולם משתתפים בהפגנות האלו וסולדים מהן.

תצעדו ותרקדו, תתגאו ואף תכעיסו.

...

ממש עכשיו החלה הפגנת ענק, גדודי גדודי שוטרים מתקבצים בקצות הרחובות.

אני לקחתי מצלמה, ועברתי ברחובות-הפגנה,

ולא עשיתם לי דבר,

אילו רק הייתם יודעים;

יופ הצנועה, הצדקת, בעלת החסד,  ואשת החיל, הפכה להיות לחולת נפש, אומללה, מסכנה, עם בעיות נפשיות, סדומית, שונאת ישראל, רשעה, ועמלקית.

-יופ-

http://img486.imageshack.us/img486/9159/2re6.jpg