ישנם שני דרכי עיבוד נתונים, שמסתווגים לשני סוגי אנשים-תפיסה תבניתית, ותפיסה סידרתית.

אדם תבניתי בד"כ, אוהב רשימות, שהכל יהיה מסודר. הוא יחשב את הכספים שלו בדייקנות, לפני ניקיון הבית יעשה רשימה (בעל-פה או בכתב) של הדברים שהוא צריך לנקות, הוא אוהב שהכל בד"כ מסודר בטבלאות, הוא יקלוט בקלות תצריף של מספרים ע"י ראייתם בלבד (לדוגמא אם יראה 5 נקודות אחת אחרי השניה, לא יצטרך לספור אותן, אלא ישר יראה שיש פה 5 נקודות)

אדם סידרתי בד"כ, אוהב קצת בלאגן. הוא לא מסוגל להסתדר את "טיפ טופ" של דברים. הוא עושה מה שנוח לו עכשיו, מה שמתאים לו להרגע.

כשאדם סידרתי מסכם שיעור, הוא יסכם את כולו כמאמר אחד, ואילו אם תבניתי יסכם בנקודות, מה שחשוב לו.

כשאדם סידרתי מבשל ארוחה, הוא יעשה את כל המנות בו זמנית, כאשר האדם התבניתי יגמור את המנה הראשונה, ויעבור למנה הבאה.

לאדם תבניתי חשוב נורא הסדר. כל דבר צריך להיות אצלו במקום. הוא הולך עם לוחות שנה ויומנים, ומסדר את זמניו.

הוא לעולם לא יצא מהשורה, לעולם לא יעבור את השוליים.

ואילו אדם סידרתי, חי את הרגע, עושה מה שנוח, השבוע שלו מורכב משלל אירועים ספונטניים.

אבל, גם אדם תבניתי, יכול לדקדק את זמניו, ולאחר, בעוד האדם הסידרתי, שלא "סוחב" שעון לכל מקום, לעולם לא יאחר.

אדם תבניתי יכול לתכנן את יומו, אך תמיד משהו לא יסתדר, בעוד אדם סידרתי, יספיק לעשות את כל המטלות שמצפים ממנו.

...

מאז שאחי החליט לפרמט את המחשב, לא כתבתי כמעט. המחשב עכשיו עובד היטב, אבל אני לא כתבתי.

אולי הניתוק של שלושת השבועות מהכתיבה, ניתק אותי לגמרי, ולקח לי הרבה זמן לחזור לכתוב. על עצמי.

וזה השפיע.

בעקבות כמה עיניינים גיליתי קצת פנים חדשות בכיתה שלי.

מ', ד' ודין, התגלו להיות חברות אמת.

כשאני מסכלת אחורנית, על איך שהרגשתי כלפיהם פעם, אני מבינה שהכל בא ממני. מהראיה שלי.

המורה שלי הטילה עלי, כמעט כמו בשנה שעברה, להיות אחראית על קישוט כיתה. פחדתי שזה יותר מידי גדול עליי, וברגע האמת עזבתי את הכל ולא עזרתי בכלום.

הפרידה מיובל, עצבים, מצעד גאווה, ולחץ לימודים. בעיקר.

סיפרתי לדין הכל, והיא, שעמדה לצידי בכל ה"התווכחויות" עם המורות על המצעד, שאלה אותי למה לא אמרתי כלום. אחרי זה הבינה, עד כמה זה פגע.

"אבל את לא חולת נפש, את ו... הידידות והידידים שלך" היא קצת מתבלבלת.

"ככה הם חושבים"

התמימות שלה, כמעט גורמת לי לבכות.

והיא מקבלת כל כך. כל דבר שאני מספרת. והיא מבינה. והמורות לדעתה, פשוט לא יודעות.

מ' ו-ד', בעקבות השבת ביחד, מצלמה דיגטלית, סירטונים מצחיקים והמון תמונות, מוציאות אותי מהעצבים של עצמי, לוקחות אותי לקניות, והעיקר למלאות לי את השבוע.

וזה כל כך טוב.

השבועות עוברים לי כל כך מהר. אין לי זמן לתכנן כלום, כיאה לאדם סידרתי. ואולי זה באמת לטובתי, קצת לצאת מהקווים, ולהיפתח לדברים שלא הייתי רגילה אליהם בעבר. ולמצוא.

...

בזמן האחרון מרבים הדיבורים אצלנו בכיתה על סמינרים ומה שיוצא מזה.

כמעט כולן כבר יודעות מה הן הולכות ללמוד שנה הבאה. ואני כל כך מתלבטת-הוראה, פסיכולוגיה, צילום, גרפיקה, עיצוב פנים, קלינאות תקשורת-אני רוצה הכל, אבל מה לבחור?

ומה עם המקום, והרמה הרוחנית, ואיך עכשיו אני צריכה להתאים את עצמי כבר לציבור שלי בצורה מושלמת. בגדים, ודיבור, וחברה.

המורה של כיתה ח' בקשה שאדבר איתן על בתי ספר לשנה הבאה, ואיך אני יכולה לדבר איתן, כשאני לא יודעת מה קורה איתי?

...

הכל מסתבך קצת.

בפוסט הקודם, השינוי שנכתב היה לרעה. המון כעס, המון עצבים, המון חוסר אמון, המון כאב.

אבל הוא השתנה.

אנשים עושים לי טוב.

בתחילת השנה, כשהיתי חוזרת מבית הספר, כשעוד היתה שמש בשמים ולא רוחות קרות, ילדים קטנים היו משחקים בחוץ. אחד מהם, ילד בלונדיני עם עיניים חומות, מסתכל עליי בכל יום במשך חצי דקה, ובלי שמכיר אותי אומר לי פתאום "שלום", הוא בערך בן שש. ואני עונה לו בחזרה "שלום" ומחייכת. וככה כל יום.

הוא נעלם לחודשיים, ולפני כמה ימים ראיתי אותו שוב, החברים שלי סבבו אותו,אבל הוא בכל זאת הסתכל עליי במשך חצי דקה, לא אמרנו שלום, אבל חייכתי, והוא חייך אליי בחזרה.

אנשים טובים עושים לי טוב.

אנשים טובים סובבים אותי תמיד. אבל רק עכשיו אני מגלה אותם באמת.

חודש טוב

-יופ-