סמינרים.

כמה כבר אפשר לחרוש את הנושא הזה?

אני נורא רוצה ללכת לפנימיה שנה הבאה. אני יודעת שזה יבנה אותי מאוד, וחוץ מזה שאני אלמד להסתדר עם אנשים שחיים איתי ביחד וזה נראה לי מאוד טוב. אמא מעודדת אותי. אבל זה מפחיד.

שבוע שעבר היה לנו ערב בוגרות של הבית ספר. הם דיברו על הסמינרים שנמצאות בהן כעת. כל הבנות שהיו בפנימיות סיפרו שלומדים מהבוקר עד הערב.

רכסים-זאת הפנימיה שהכי נשמעת לי טוב, הן מבחינה לימודים והן מבחינה חברתית. היא נמצאת איפשהו באיזור הצפון, ליד חיפה. אבל... שם לומדים משעה 8 וחצי, עד-8 וחצי. לא כולל עבודות. שיעורי בית אין. זה נשמע לי נוראי.

בירושלים המליצו לי על עוד סמינרים חרדיים לגמרי, כל צוות ההנהלה בבית ספר אמר שמתאים לי נורא סמינר של בית יעקוב, ולא משהו אחר. ואולי זה נכון, אבל קצת מפחיד. אני לא בדיוק נראית בית יעקוב... (וגם המחשבות שלי לא כל כך כאלה...)

אבא נסע לאילת. לבד. אמא אמרה שאין לה מה לעשות שם, ואחי ואני נשארנו בגלל הלימודים.

אמרתי לו שיביא לי צמיד, כמו שיובל הביא לי מאילת, וכמו ששין. אז שיהיה כבר אוסף צמידים מאילת, למרות שאפשר לקנות אותם גם פה בירושלים.

ביום שלישי היה לנו כנס ארצי של כיתות י"ב, שאורגן ע"י "לב לאחים". ראיתי חברות שלי מהיסודי, כי היו הרבה בנות מירושלים.

היינו הבית ספר הכי נורמלי, בלי להשתחצן, אבל זה נכון.

באמצע הגיעו עוד כמה בנות שישבו בהתחלה, וגם הן היו נראות נורמלית, אפילו יותר מאיתנו. היתה להן תלבשות ממש יפה, של חולצה בצבע בז' וחצאית שחורה.

אחת מהן התיישבה לידי, שאלתי מאיפה הן, והיא אמרה כרמיאל.

"מכאמיאל עד לפה? זה ממש מסירות נפש" אמרתי.

סיכמתי הפעם את כל ההרצאות, בד"כ אני לא מסכמת, אבל היה חשוב לי.

לקראת הסוף היה סימפוזיון. רוב השאלות סבבו על שירות לאומי.

הכיתה שלנו ממש אחרי הרעיון של השירות, והסתבר שגם הכרמיאליות.

"את הולכת לסמינר שנה הבאה?" שאלתי

"כן, גם את?"

"כמובן. לאיזה מקצוע את חושבת ללכת?"

"אני עדין לא יודעת"

"גם אני"

"מתאים לך ללמוד גרפיקה" היא אומרת אחרי שמסתכלת על הקישקושים שבצידי דף הסיכומים שלי, "את חייבת"

אני מחייכת בענווה.

מתאים לי גרפיקה. אבל אני יכולה ללמוד את זה בתור תוספת למקצוע אחר.

גם מתאים לי עיצוב פנים, אבל המקום שבו לומדים את זה, הוא לא מקום כל כך חזק.

אני חושבת על הוראה. (כן, הוראה.) ודרך זה אני גם יכולה להמשיך לפסיכולוגיה.

אבל הוראה זה קשה. גם אם לא לומדים בפנימיה, עד 9 בלילה יושבים לעשות שעורי בית. הפעם צריך לפתוח ספרים ולשבת עם אנשים, לעשות מלא עבודות, והכי חשוב-לעבור מתכונת שניה בדקדוק. (סיוט)

אני יודעת שזה מתאים לי, אבל אני לא יודעת אם אוכל לעמוד בדרישות של המקצוע.

לכרמיאלית היה שם של בן. שם דתי של בן. אבל היא היתה בת. הן הלכו מוקדם מכולם. לפני שהיא הלכה, היא הוציאהה שקית שהניחה תחת הכיסא שלה, ואני חשבתי כמה יפה שהיא לא חוששת מגניבה. זה הזכיר לי את אחת הבנות בכיתה, בזמן שהיא עברה אלינו מבית ספר חילוני. התיק שלה תמיד היה עליה, גם כשהיתה יוצאת לחצר או סתם לשרותים. "תשאירי אותו פה" היינו צוחקות, והיא היתה עונה בתמימות, "אבל יגנבו לי".

ביום רביעי היה לנו טיול לדרום. סתם טיול של יום אחד. כאבה לי הכתף נורא, ולא נהניתי בכלל. הייתי בכל המסלולים אבל בכל זאת. הצטלמנו הרבה, אני מ' ו-ד'. למרות שאני מרגישה שמשהו בזמן האחרון בנינו, לא כמו שהיה פעם, לפני שבוע אפילו.

חשבתי שיצאה לי הכתף, אבל אמא הרגיעה שזה בכלל משהו אחר, עשתה לי משז' והכל נרגע.

...

ארבעה אנשים שקרובים-רחוקים ממני, נפטרו בזמן האחרון, כולם מדום לב-

אבא של דור, אבא של מישהי מכיתה י', הרב יואל ישראל מלכא, ואמא צעירה מהשכונה.

כנגדם נולדו ארבעה תינוקות, קרובים-רחוקים ממני-

הבת של המחנכת שנה שעברה, אח לאותה אחת שאביה נפטר מכיתה י', בן לאחד הרבנים שיודע עליי, ואישה מהשכונה שילדה במכולת השכונתית. (מה ששמעתם. כל הבית ספר התאסף שם, במיוחד כשזה קרה בבוקר).

מישהו שאבאמא מכירים, מת אתמול משריפה.

ואחד האנשים שמדברים איתי במסן, גוסס בבית חולים מסרטן.

מה זה אומר?

שחר כבר לא שחרעות.

ואין לי כל כך חשק לכתוב.

אנשים התווספו לרשימת הבלוגים (וסנסי הנחמד :) -הנה פירסתי אותך)

חזרתי לכתוב סיפורים. זה הדבר הכי טוב שיש לי לדווח. וזה מעולה.

שבוע טוב,

-יופ-