"הצילני נא מיד אחי מיד עשיו" (וישלח לב', יב')

לכאורה, יש כאן כפילות, שהרי מובן מאליו שאחיו של יעקוב זהו עשיו. אם כך, מדוע?

"מיד אחי-אם יתחכם עליי להרע ברמאות, מיד עשיו- אם יתפרסם רשעו להרע" (האור החיים)

איזו רמאות? שיבוא אדם שנראה לי כאחי אוהבי, כשומר תורה ומצוות, ובעקיפין יעשה לי רעה. "בוא איתי לפה, ובוא איתי לשם, וזה בסדר, כי כולם הולכים, ולא ישימו לב".

איזהו פירסום רשעו? שאם יבוא אדם שברור לי כי הוא לא שומר תורה ומצוות על פי מראהו ודיברו, שהרי זה מפורסם, ואבין כבר מיד, כי הוא אינו מתאים לי, ואתרחק.

(הרב ש. רוזנשטיין על פירושו של האור החיים)

...

הפוסט האחרון, הוא הפוסט הראשון, אי פעם בתולדות הבלוג של "צופה מהצד", שרציתי למחוק.

זה היה פוסט שהגיע מיד אחרי שמישהו, שחשבתי שכל כך יבין אותי, הלך והתריס בפני את מה שלא ציפיתי לשמוע מפיו, את ההפך ממה שהיה אמור לומר, את מה שאמרו כל אותם פחותי הדרגה ממנו, "את בהמה". ורק שהוא אמר את זה בצורה קצת יותר עדינה, אבל כל מילותיו, התחברו לצמד המילים האלו, שפגעו. (בהמה בהקשר, של מצעד הבהמות שהתקיים יום לפני כנס הגאווה או מה שזה לא יהיה).

כתשובה למה שכתב לי עוד במייל, הלכתי והאמנתי למה שהוא אומר, ואת הכל הוצאתי כאן.

אומנם, היו הרבה דברים נכונים בפוסט הקודם, אבל כולם, כ-ו-ל-ם, לא נמצאים במצב סטטי אצלי, הם כולם היו הרבה יותר עוצמתיים בעבר-ועכשיו, אחרי עבודה קשה, הם כמעט נעלמו.

והכל פתאום חזר. אחרי מייל אחד כל כך מטופש שאני האמנתי לו.

כתשובה לכך הבאתי לו את הפוסט הקודם.

ולכן, אם אתה קורא פה, אני מבקשת שלא תמשיך לקרוא. תכבד את הרצון שלי, ותכבד את המעמד שלך.

(ובגלל זה אני גם לא רושמת מי אתה.)

...

בפוסט הקודם, שבסוף לא נמחק, רשמתי על העובדה שאני מחזיקה ביד כמה סוגי חוטים. ושהחוט הלבן, (שכולם מבינים מי זה)-החוט הלבן התנתק.

בד"כ אחרי שאני כותבת או מרגישה תחושות של אפיסת כוחות, שנאה עצמית וכאב, אני ממררת בכי על המיטה, ונרדמת כך.

אבל מוזר, הפעם זה לא קרה, וגם כתבתי על זה.

הפעם לא בכיתי, לא הרגשתי רע עם עצמי. להפך, כאילו שחררתי משהו.

והנה, היום, פתאום החליטו מבית הספר, שהיום הוא יום התעוררות רוחנית, בעקבות פטירת אביה של הילדה מכיתה י'.

תערומת. "מה פתאום עכשיו?" "אין לי כוח להקשיב".

מ-9 עד 12 ישבנו על הספסלים ושמענו, והקשבנו להרצאות. וצחקנו ובכינו (אני לא), וכל זה בשביל שיופ7 תדע שהחוט הלבן לעולם לא יכול להתנתק.

שמעתם?

זה מה שלמדתי ביומיים האחרונים,

לעולם, ואין מצב בעולם, שהחוט הלבן מתנתק. הוא לעולם לא יתנתק. הוא לעולם לא יעזוב אותך. הוא תמיד ישאר איתך,

ולמה? כי את כל שאר החוטים מחזיקים ביד, ואילו החוט הלבן מחובר לך ללב.

וכמה שננסה להפריד את החוט הלבן הזה, תמיד מישהו ימשוך בו ויזכיר לך, "היי, מה קרה, שחכת ממני?"

ואני מתפקידי, להנהן לשלילה, ולשמור עליו היטב, ולדעת, ששום כוח בעולם, לא דיבור, ולא כאב, ולא דיכי-דיכאון, ולא שנאה עצמית, ולא שום דבר אחר, יכולים לנתק את החוט הלבן, גם אם מי שמנסה למשוך בחוט הלבן, ולנתק אותך ממנו הוא "יד אחי".

ולא בכיתי אותו לילה, ולא כאבתי, ולא שנאתי, כי עם כל מה שהרגשתי וכתבתי בפוסט הקודם, ידעתי שהכל ז-י-ו-ף, ואולי היו שם דברים נכונים, אבל הכל, ה-כ-ל היה ניסיון של "יד אחי" לבלבל אותי ולהטעות אותי,

ועל זה מזהיר אותי הפסוק, "הצילני נא מיד אחי, מיד עשיו, כי ירא אנוכי אותו פן יבוא והיכני"

יצאתי לשבת באשדוד עם הכיתה,

שבת שלום

-יופ-