אני לרגע לוקחת אוויר ולא מנסה לחשוב
היה מוזר לראות בשיעור אמנות מודרנית
נשים סורגות, אלו היו נשים צעירות בערך בגילי
הן ישבו ותפרו צעיף,רציתי להאיר משהו על כמה המצב אבסורדי
אבל הצמר הלבן נצץ הוא נתן תחושה פאזית מעין שילוב של פרוותי ורך אבל דק ועדין
והוא היה יפה במיוחד.
והעולם הזה שמכיל את הכל הישן והחדש, הוא משהו שמעסיק אותי הרבה לאחרונה
במיוחד עולם הנשים בין המסורתי למודרני ואני טועה, איפה יהיה המקום שלי כאן?
באיזה קונבנציה אני אחיה?
אבל אלו הן שאלות רחוקות מידי, קשות מידי ואני לא במצב לענות עליהן כרגע
אבל החשש שמתגנב היא מה אם תמיד אני אברח מהתשובה
אנני יודעת אבל אם נגזר עלי לחיות בסוף לבד, אולי זה בסדר
אני עדיין אהיה מקופת ידידים ולא אפגע כך באיש...
לאחרונה המצב הבריאותי שלי לא בסדר
וזה גורם לי לערער בשאלה שעלתה לי בעבר אם כי בנסיבות פחות קיצניות
גיל 23 היה גיל שהיה לי קשה לראות את עצמי אחריו, אני לא יודעת מה מיוחד בגיל הזה
מספיק כדי להסביר אבל היו שתי עובדות בחיי, אחת שלמספר 21 ו666 הינם מספרים שנוטים לצוץ לידי יש מעיין והשני הוא שלא ראיתי את עצמי עוברת את גיל 23.
אלא שאם דצמבר באמת אני קרובה לגיל הזה
תמיד איפשהו היה לי את השאיפה להשאיר חותם כלשהו על העולם
להשאיר משהו אחרי, אפילו אם כשאני אמות הכל ישרף או ישויך למישהו אחר
ככה שאני אדע לפני המוות שעשיתי משהו, אלא שאז הבנתי שרוב האנשים ששינו
מתו נורא בודדים ואני לא רוצה למות ככה, יהיה לי עצוב אם אני לא אספיק לעשות משהו
למרות שגיל 23 יכול גם להיות שנה שלמה וזה מספיק זמן לעשות משהו נכון?
אני חייבת לרסן את הדאגה הזו מעט ולהבהיר דבר מה
יותר מידי ידידים שאני יקרה להם הבטיחו לי כי הם לא יניחו לי למות
אף אני אנני מתכוננת להתאבד, אבל עדיין כאשר אני יושבת עכשיו
אולי זה ענני הערב המסתכלים מעבר לדלפק הזכוכית של המשכן לאמנות
ואולי זה השירים ששמעתי לאחרונה אבלשגורמים לי לתחושה מלנכולית מעט
זהו מעין געגוע עצב שנוגע לא נוגע זה לא כבד זה לא מפחיד
זה פשוט מחשבה שנשארת בראשי נותנת לי לתהוות בה לרגע
ואת היתר העתיד יראה (..או חסרו במקרה הגרוע :)
כינוי:
lily_ kane
בבלוג זה
בכל הבלוגים
