עומקים

לרוב קראו לזה חושך,

היפנים קראו לזה חשיכה,חשיכת הלב שבאה וטווה בשמנו עוד ועוד קוריי עכביש לכונן בהם

לטרוף את הפרפר שבנו.

הנוצרים ראו בזה את השדים והצללים העוברים ומזדחלים בין הפינות

ואילו אני ראיתי זו בצורה של ציפורנים ארוכות.

אבל השמות לא משנים כלל,בסופו של דבר פרושם: אני

אני יודעת זאת ,לא אמי,לא אבי,לא החברה

הפחדים הם שלי,החשיכה הזו היא ההרס העצמי שלי.

אלו ציפורני שלי שחתכו את גרוני...אבל אני לא מתכוונת לזה באופן מטאפורי.

לצללי מריבה,בלתי נמנעת ,לצללי מלחמה שידעתי שתבוא מראש.

הרדמתי את עצמי בדרך היחידה שיכולתי,וכך העמדתי פנים

כי זהו הרגע המוות חלק ממני פחד,לא רצה וחלק ממני כול כך שמח "לא עוד מאבקים עייפתי"

זו נחמה מסכונת,אבל אני מפחדת לאבד את החשיכה שלי

כי זהו הדבר היחיד ששלם בי,שאני יודעת שהוא לא השפעה ולא איש שהוא הלב האמיתי שלי

שלא משנה מה איש לא יוכל לשנות.

הכאב שלי הוא אמיתי,אני באמת מפחדת ,אלו התחושות היחידות שאני לא מעררת עליהם

שהם שלי, בפשטות אני מפחדת שאם לא תיהיה חשיכה לא יוותר דבר שהוא "אני" וכך האני הפך להרס עצמי

משם דרכי המדרדרת לא ארוכה, האם הייתם שורדים שנה כזו? כמה ממכם בעצם כבר שרדו?

כשהגיעה הבוקר, וזכיתי לקום,לא הבנתי האם ניצחתי או הפסדתי לא יכלתי לחייך,לא יכלתי לזייף התעלמות יותר

אז עשיתי את מה שבאמת רציתי לראשונה , הישרתי את מבטי אל מול עייניך ובכיתי על שנים.

ואז...גם את בכית אמא.

אמא מדוע לא בכית עד עכשיו?

 כעסת ,התגאת וכאבת בפנים כל כך הרבה שנים

מדוע לא בכית אמא מעולם, מדוע אני צריכה לגסוס כדי שנדבר?

אף אחד מחברי לא חשב שאת מסוגלת,אשת הברזל הסמכותית

אני שמחה שכן,מישהו בוכה עלי זה מראה כול כך יקר.

פחדי שוברים אותי בבוקר,נפשי עדיין שקיק תה של זכוכית שבורה

אבל לא הייתה לי אלא ברירה להשתמש בבוקר הזה כדי לנצוץ

לא יכלתי להתחמק מזה אמא, לא הצלחתי למות.

 אז הנה התוודאה על השד שבי שוב

על השונות שאני ,על החטא שאני כלפי האל נכון?

"לא" והנה האישה שעד אתמול קרתה לזה "טרנד אופנתי"

מלמלת על כך,שאני לא לבד

אבל זה לא משנה לי נכון?

בעיניים פגועות היא מספרת,על כך שבעייני היא תמיד הרוע המוחלט

על שכול מאמץ מצידה נעלם מעיניי שאבי תמיד הטוב והיא תמיד הרע

שעליה אני תמיד צועקת מתפרצת מרחיקה אותה מחיי.

כך היא הרגישה כל השנים,אבל היא מעולם לא בכתה

האם היינו תמיד כו עיוורות

אמא את הבוגרות ביננו, החכמה מדוע לא הבנת?

את האישה הכי חזקה שהכרתי,חשבתי כך בגיל עשר ואני חושבת כך היום

הדברים שאני אוהבת בך הם לעיתים המרחקים אותי ממך, אנחנו דומות כל כך.

והנה התבגרתי להבין שיש בין העולם החשוך והבהיר הזה מורכבות

הזדקנתי שוב אך אני מרגישה כילד הלומד לצעוד מחדש

"אני יודעת שפיזית אני כבר מזמן גדולה מידי

אבל מבפנים אני אותה ילדה מפוחדת"

היא ליטפה את שערי בעדינות לדקה בשקט,וזה כול מה שהייתי צריכה

מאז היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי כששאלתי וכבר לא פחדתי לשאול באותה המידה

לעיתים בלי שאשל ככה סתם עד שארגיש בטוחה

אהבתי את הזמן שהיינו באיטליה,התאהבתי במילנו ,הגב שלי הזדקף והלכתי יציב

לפתע היה מה לראות היה מה לחיות היה אור.

 עדיין יש לי הרבה פחדים,עדיין אני לא יותר מהרס

ובכול זאת, אתמול רציתי לחיות .

אולי יש בי עוד אור,אולי לא אסתתר עוד בצל