עומקים

יום ההולדת של אחותי הביא אותי לתהיות מוזרות

לא לגמרי רציתי לכתוב אותם כאן

אולי כי לא רציתי להרגיש שאני מקלקלת לה את היום

זה לא שהיא קוראת כאן אבל המחשב שאם היא תקרא כאן

הייתי רוצה שתראה עוגה ענקית ומזל טוב

ותהייתי אם זה מה שמפריע לי או שמפריעה לי שידידים שלי יראו

זה אמור להיות יומן אישי והשתדלתי להשאיר אותו כזה

מצד שני כמה אפשר כששנים עוברות ואנשים קרובים לך קוראים כאן

אולי זה לא הבלוג שהשתנה אם השנים אלא רק אני?

אבל למה הידידים והחברים שלך צריכים לקרוא כאן מהתחלה?

כי רק ככה הם יודעים מה את מרגישה

כי גם ככה את לא אומרת כלום

כי גם ככה את מדחיקה את כל הרגשות שלך נעולת את עצמך לחלוטין

או לא מגממת התבטאות

כן הגזמתי אני מדברת מידי פעם

but still so much of me goes unsaied

ואני כל כך מפחדת שאם הזמן חלקים ממני יעלמו

עד שאני כולי יעלם בלי שנתתי להם בכלל קול.

יש ימים שאני מצליחה להתמודד עם זה,כולה עוד אחד מאלפי הפחדים והחרדות

והנטייה של למודרמטיות סליחה קיציניות זה המושג החדש,אני יוכלה להתמודד עם זה

 אבל כרגע, לא לגמרי.

והעצוב הוא שזה בכלל לא מה שחשבתי לומר