הרבה מכם ודאי מהנהנים עכשיו , מי לא מכיר את העייפות של הלחץ והשגרה?
אלא שהחלק הזה יהיה טועה.
הלחץ השיגרתי נראה כרגע כמצב היחיד בו אני מתפקדת
הנה עכשיו אני בבית משפחתי, לרוב המקום מטעין אותי באנרגיה
כרגע אני עם פרצוף חמוץ ומדוכאת כל היום ומתה לישון אבל לא נראה לי שאני ארדם.
חשבתי שעברתי את התקופה הקשה ,אחרי הכל הפסקתי לחשוב על האפשריות האין סופיות לקפיצה שהמשכן לאומניות בחיפה מאפשר
(אני צוחקת כמובן זו דרך נוראית למות, כל כך הרבה זמן להתחרט ובכל זאת מי הגאון ששם ליד אמנים,דבר שמי כמוני יודע מוטל בספק מצבו הנפשי כל כך הרבה דרכים למות?) .
אבל הכל נראה מסובך יותר ,עוד לא סיימתי את התואר הראשון
והנה כבר כל חברי משפחתי נאספים ושואלים מה עשה בתואר השני ובכלל בשארית חיי הקרירה שלי
וכל אחד מייעץ לכיוון אחר ואז כשאני מנסה להרגע מזה ולזכור שיש לי עוד זמן רב נכנסת אמא של אמא בהצהרה
"אוי כמה אני רוצה להיות בחתונה שלך". ברור לי שהתשובה הרואיה תיהיה "כן סבתא גם אני מקווה שכך אבל אני משתדלת למצוא גבר נחמד שעבוד טוב עם עדיפות לאשכנזי". רק שהמוח שלי היה עסוק בלצעק "לא! אני לא רוצה להתחתן" ואז עבר במהירות על שאלה ערת גורל "אם אני אגיד לה שאני רוצה להתחתן עם אישה האם אי תעבור חזרה לבריאה ותתן לי קצת שקט?" נוכח המחשבות האלו חייכתי אמרתי "נראה סבתא" והלכתי לשעת שינה "וטיפוח".
אם אני אהיה כנה לרגע ,המצב הוא לא כל כך נורא ,משעמם למדי אם כבר.
הדיכאון הוא נוזל שחור ועכר שאני חופפת כל בוקר ולרוב זה מספיק עד הערב פחות או יותר.
הוא הפך להרגל, כרגע אני תקועה איתו ואין פיתרון.
למעשה זאת לא הגדרה נכונה כיוון שיש פיתרון,אלא שמרוב שהפיתרון ברור ונהיר .
הוא בשום פנים לא מתקבל על הדעת כאחד ישים.
זה קל מאוד לדעת שהשלב הבא שנשאר הוא "פשוט להרגיש שלמה עם עצמך ולקבל את עצמך כמו שאת\ה"
זה הרבה יותר קשה פשוט לעשות את זה,התשאול היומי המאוס של "אז איך אני מרגיש היום?" מגיע בשלב מסוים לרמה של סחיטה רגישית
אנשים אומרים שזה "רק עניין של ללחוץ על סוויץ" ,העניין שהם מפספסים להגיד לך שהמוח שלך הוא כמו מערכת חשמל ישנה שמפחיד להרים
את הסוויצים עם החלודה שלא לדבר על איזו פעולה שוברת אצבע מתג יום יומי כזה יכול להיות.
בסופו של דבר לקבל את עצמך אמור להפוך שגרה של דכאונות לשגרה של קבלה עצמית
וכמו כל דבר שבשגרה החרדות והדיכאון הזה יעבור בצורה הפשוטה הבאה:
אני אשב בוקר אחד ליד הספה אעשה שום דבר מיוחד ואז אקלוט שאין לי את זה יותר,אחייך בהקלה אגרד באיזור הבטן ואמשיך לצפות בטלווזיה.
עד אז סחטנות רגישית,נסינות מאמצים יום יומיים ותסכול מכך שאין פיתרון מהאגדות יזרקו
אותי הישר לחיקה החם של הכרית שלי,אבל כמו שסיכמנו להזרק לחיקה של כרית עדיף מלהזריק מחיקו של גשר
יש רק בעיה אחת עם השינה שלי, אני יוכלה להיות עייפה כל היום ועדיין לא להרדם.
שלכם ישנונית במיוחד,
לילי
איפשהו בין גיל 12 ל14 שמעתי את הגארבג לראשונה וגם אז די אהבתי את שתי אלו
כינוי:
lily_ kane
בבלוג זה
בכל הבלוגים
