נראה איפשהו שכלנו מזמנים לעיתים את מה שאנו פוחדים
גרסא יותר יפה שמעתי מפי השחיינית הנכה קרן ליבוביץ',אולי אתם זוכרים אותה מכך שבשנת 2000 היא שברה את השיא האולמפי שלוש פעמים והביאה לישראל מדליות זהב רבות.(היא עשתה הרצאתה לכיתה שלי ב-יב וזו הייתה אחת ההרצאות הכי מעוררות השראה ששמעתי
עד היום היא חוקקה אצלי בזיכרון), "הייתי במצב שבו לא יכלתי לתפקד אז אני זימנתי לעצמי את המשבר כדי שלא תיהיה לי ברירה אלא לפעול"
כמדומני זה היה ההסבר הפסיכלוגי שהיא קיבלה.
היינו ארבע ידידים ביחד והיה לנו דקות ספרות של נחת תחת הלחץ האקדמי, זה היה רגע נהדר עבורי והתחלנו לדבר על הטוטמים
אני הייתי משוכנעת שלסילפיד יש טוטם של ארנב,מיד פתח דון לון את הספר והזכיר לנו את האגדה על הארנב
מיד נזכרתי באגדה היפה ובערב שבה הוא סופר לי, מצאתי תיאור יפה של קלף הטוטם והאגדה בעברית כאן
בקצרה אני אסביר שהמשל של האגדה היא שלעיתים כאשר אדם מפחד ממשהו הוא קורא לפחד שיבוא אליו על מנת שיוכל לחוות אותו
לקבל את השיעור שכנראה היה צריך ללמוד . אולי זה מכיוון שדיברנו מן ההתחלה על סילפיד ואולי זה בגלל העובדה הפשוטה שהרבה פעמים קל לנו יותר לראות את האחר כמו שהוא אבל לא את עצמנו. אבל אני מידית הבנתי איך זה מתקשר אליה ותעיתי האם היא לא עושה את זה במידה מסוימת כאשר היא מפחדת מכישלון בלימודים או לקיחת הפסקה מן הלימודים, (שאני אגב בעד אני חושבת שזה ירגיע מעט את הלחץ ואולי יכניס אותה לפרופרציה אני רק חוששת שזה יוצא מפרופרציה את ההורים שלה).
אלא שקיבלתי תזוכורות ,ולצערי תזכורות מאוד כואבת להיכן הפחד הזה מתקשר אלי, דימוי גוף
אני חושבת שבעבר דיברתי על הפחדים שלי מהמראה שלי בתור מישהי שהתחילה מאנרוקסיה ולאחר זמן עברה בהדרגה לצד השני של המתרס
מאוד קשה לי ,להשלים עם דימוי הגוף שלי ולנסות להגיע למצב של איזון ללא הרס עצמי, זה שני נושאים שאני ארצה לדבר עליהם בקרוב כי אני מרגישה שזה אכן קשור אלי נורא לתקופה הנכוחית (בעיקר חוסר היכלות למצוא איזון של מינונים בהרבה תחומים בתקופה האחרונה,כפי שציינתי מעט בפוסט הקודם)
אבל מכיוון שכבר דיברתי עליהם בעבר אני לא התכוונתי לכך. למעשה זה תהיה הפעם האולי ראשונה שאני נותנת במה פומבית לפחד הספצפי הזה
והפחד הזה הוא הפחד שלי מלהיות חסרת יוכלות פיזית
זה בא בכמה רמות על אחת מהן היא "משבר הנסיך", אולי בגלל שאני אחות בכורה ואולי בגלל שישי בי גם צד גברי פעיל, יש לי רצון עז להגן
על המשפחה שלי,על החברים שלי ובעיקר על בת זוגתי (וברמות מסיומות על בן זוגי) ,אני חושבת שבאופן עקרוני זה לא התכונה הרעה ביותר בעולם
אבל זה מביא אותי לעיתים לתחושות כישלון כאשר אני יודעת שיש אנשים שחזקים ממני (ותמיד יהיו) ,וכמה שאני לא ארצה . אני פיזית לא תמיד יוכל להגן על היקרים לי,הבעיה מחמירה כאשר עם הזמן אפילו על עצמי אני לא אוכל להגן.
במובן מסויים זה פחד תרושתי , סבתא שלי מצד אבא היא אולי האישה המגוננות והתומוכת ביותר שאני מכירה.
אני מאמינה באמת ובתמים שלולא העזרה שלה ,היו זמנים שהבית של אבא היה קורס. באחד השיחות שלנו אני זוכרות שהיא אמרה
שהיא רוצה לחיות אך ורק כל עוד היא יוכלה להסתדר בעצמה , "גם אם אני לא אוכל להאכיל שמונה נשמות כמו עכשיו זה בסדר רק שאוכל ללכת לשירותים לבד ". בהתחשב בקו התרושה המשפחתי בעל אורך החיים הארוך מן הרגיל אני מקווה שזה מותיר לה עוד כמה וכמה שנים טובות.
אני חושבת שבהרבה רמות אני מרגישה כמוהה,אני מפחדת שהגוף שלי לא יתפקד.
אני רואה בעצמי אומנית,זה אומר שאני לא מסוגלת לראות דף לבן ולהשאיר אותו כזה
אני אצייר או אכתוב או אשתמש בו לפסל או אעשה משהו
אני עושה גם פעולות מעורכות נוספות, אבל הפעולות של היצירה הם אלו שנתנות לי את ההרגשה שיש איזשהו ערך לקיום שלי
במשך שנים רבות חשבתי שאם יום אחד לא אוכל להפעיל את הידיים ארצה למות
היום אני יודעת שיצתרכו יותר בשביל להרוג אותי כי אני כנראה אקדיש את כל כולי לשירה
(ואולי גם לדיבוב אנמיציה, אני די טובה בשינוי הקול כשאני לא צורדה לגמרי כמו ביומים האחרונים)
אני שרה אם כי עדיין לא הכי טוב, אבל יש לי קול ומיימנות אפשר לפתח.
אבל דוקא הרגליים הם כנראה הנושא המסובך ביותר,זוכרים שאמרתי שקיבלתי תזכורות כואבת, ובכן מאז שאני זוכרת את עצמי שזה בערך גיל שש
יש לי יותר מידי חשמל סטטי ברגליים ,הן כנראה נרדמות מהר מידי.
אם השנים הבעיה הזו החמירה בדרך כלל כשהם נרדמות חזק לוקח כמה דקות עד שאני מרגישה את הברכיים ואני עלולה ליפול.
הפעם אני לא הרגשתי אפילו את האצבעות של הרגל, ניסתי לקום ופשוט נפלתי חזרה.
הרגליים שלי במשך החמש דקות האלו שנראו נצחיות לא היו יעיליות יותר מאשר מגדל קלפיים,רוטט כמו גלי ונופל לכל פו ברוח.
זה היה מביך וזה לא הסיפור היחיד עם הרגליים שלי לרוב הרגליים הוא האיזור שנפצע אצלי הכי בקלות
והייה לי בעיות בסחוס מהצבא (שלמזלי השתפרו אחרי שנה של לקיחת תוסף מזון יקר במיוחד).
אחרי שאחותי הקטנה חתכה את היד היא נאלצה לשים גבס למשך שבועיים למזל כלנו צלקת קטנה על היד סיכמה את כל הנזק
כשהיא השתחררה ממנו דיברנו על כמה לפעמים חשובים הדברים הקטנים שאנשים לא מבינים כמו לגרד את האף או להיות מסוגל להרים דברים מהמדף הגבוהה. אני חושבת שאלו חלק מהנסיבות שלהיות נכה מפחיד אותי,אבל מה שמפחיד אותי אולי יותר הוא להיות נכה בגיל צעיר
לא להיות מסוגלת להגיע לבד ללמעלה של הבדים שלי,לא להיות מסוגלת לבשל לעצמי, לא להיות מסוגלת ללכת ביער בן שמן המיתלוגי או יערות הכרמל היפים, או סתם לא להיות מסוגלת להרגיש את החול תחת רגלי כשאני הולכת בים.
אני יודעת שבתחילת הפוסט כתבתי על לא לקרוא לפחדים
אבל חשבתי שאולי עדיף גם לא להשאיר אותם יותר בבטן
מה אתם חושבים?
כינוי:
lily_ kane
בבלוג זה
בכל הבלוגים
