עומקים

במהלך חיי לימדו אותי שככל שאתה מתבגר אתה נעשה אחראי, עצמאי יותר, ופחות תלותי באחרים.

הכינו אותי לכך שבמהלך הזמן אלך מהיסודי לחטיבה, מהחטיבה לתיכון, מהתיכון לצבא, מהצבא לאוניברסיטה

מהאוניברסיטה לעבודה, ומשם לדירה משלי.

לימדו אותי שאתה מתפתח מתבגר ומתחזק.

בעיקרון לא הכל שקרים ככה אבל יש בעיה אחת בחינוך שקבלתי

והוא שזה לא נותן לך כלים להתמודד עם מקרים של משבר.

כי מה שקרה הוא שכבר הייתי בדירה לבד ,כבר סיימתי תואר באוניברסיטה

אבל ברגע שהמצב שלי חזר למטה, ברגע שהייתי צריכה עוד תמיכה,לא ידעתי מה לעשות.

הרגשתי נבוכה, חסרת אחריות, נטל כלכלי, חשבתי "למה אני לא יכולה להיות כמו כולם ולהתבגר"

לקח לי זמן רב ללמוד, שזה בסדר.

שכולנו חוזרים אחורה לפעמים. 

נכון, לא כולם חוזרים כל כך הרבה אחורה.

הרוב לא מגעים לאשפוז. אבל הם כן : חולים במחלה אחרת וצריכים עזרה פיזית ונפשית. הם כן לא מוצאים עבודה טובה אחרי הלימודים

הם כן נפצעים וצריכים קריירה חדשה ותמיכה כלכלית, הם כן מתגרשים אחרי נישואים מושלמים לכאורה.

לכל אחד יש את הזמן שהוא יותר חלש בו

לפעמים נביט אחורה ונחשוב "איך הגענו לכאן?" או "איך היה לי את הכוחות אז ולמה אין לי עכשיו?"

כי האמת היא שלכלנו יש מצבים חלשים, רק שלי לקח זמן ללמוד

שזה בסדר, לא מושלם, לא רצוי. אלא בסדר, אנושי וקורה.

וכלנו צריכים לפעמים עזרה כדי להחזיק מעמד

את המחשבות לפוסט הזה אני מנסחת בעקבות הטיסה של אבא שלי.

הוא נסע ויחזור בעוד שבוע בערך,לאחר מכן הוא ישאר שבוע בארץ אבל אז יסע שוב, לפחות זו הטיסה האחרונה שלו לעתיד הקורב.

אני וגם הצוות הטיפולי חששנו שהמצב שלי יתדרדר בהעדרו.

לצערי נראה שהדבר היה בצדק, אני הרבה יותר עצבנית בהעדרו, מחשבות דיכואניות יותר רודפות אחרי.

למרות זאת אין לי מחשבות אובדניות או יותר חרדות מבדרך כלל.

יום לפני הטיסה כבר אמרתי לו שאני רוצה שהוא יחזור ואני עדיין מרגישה ככה.

לפעמים אני ממש תופסת בראשי ואומרת "לעזאזל, הייתי סוטדנטתית גרת כל השבוע לבד, לא ראיתי אותו שבועת ועכשיו בלי שהוא יביא סלט מסבתא בתור ארוחת ערב את מתחרפנת"

אומנם ששחרו אותי ללילה ואני דוקא בלי הרבה בעיות, אבל סוף השבוע הולך להיות יותר בעייתי עבורי.

אשתו של אבא לוקחת את הילדים. זה יהיה אני סבתא ואחותי הצבאית, במקרה הטוב גם הדודה תבוא.

אמא שלי אולי תגיע לכמה שעות מה שגם מאוד כי אני אהיה פחות לבד, ומאידך מלחיץ כי טוב...כזאת אמא שלי.

אני בתקופה שבה אני צריכה הרבה תמיכה, אבל אני מנסה לנשום עמוק ולזכור שגם כשהיא לא שם פיזית, היא שם.

מילים חשבות לסיום:

כתבתי שכולם חוזרים אחורה, לא רשמתי שלפעמים חוזרים אחורה כי קרוב משפחה או אדם יקר לך מת

אבל זו אופציה ראיתי את זה בטיפול, בתור מישהי שעמדה להתאבד אני לא יכולה להגיד עד כמה החוויה 

של להביט ולראות מישהו שהעולם שלו נפל עליו בגלל מות יקירו, להביט לאדם כזה בעיניים עוררה והעירה אותי.

ולכן כל עוד זה באפשרותי בבחירה שלי אני בוחרת  שהקרובים לי לא יסבלו כתוצאה ממקרה דומה.

למרות שלעיתים אני לא רואה עתיד או תקווה בו, אני מחזיקה חזק נותנת בטיפול הזה אמון ומגייסת את כוחות הנפש שלי.

אני עושה את זה בשבילי, בשביל יקרי, וגם בשביל אותה הנפש שסבלה מספיק ולא תעמוד בעוד מוות שכזה.