עומקים

לא יכלו להביא אותי לשיחה הזו יותר פגיעה מאשר מתי שהביאו אותי.

במחזור וחסרה את התמיכה של אבא, הזמן המושלם לעשות שיחה עם מנהלת המחלקה.

השאלה הלא פארית והצינית של האם אני מה שאני רואה בעתיד שלי זה רק עוד טיפול?

ברור שאני לא רוצה להיות חולה לנצח

אבל האם זו אשמתי שאני חולה איטית?

האם זו אשמתי שיש לי מחלה נפשית?

אחד הסימפטומים הידועים שלי היא אשמה עצמית,המילים שהיא השתמשה בהם פשוט הגדילה אותה.

אני מרגישה כאדם שבקושי עשה את הצעד הראשון , ודוחפים אתו בבעיטה לדלת.

אני מרגישה שכל הצעדים הקטנים שאני עושה, ועבורי אלו צעדים לא פחות מהירואים.

כי עד לפני חודש וקצת כל מה שרציתי לעשות זה למות כרגע אני כולי מנסה לעשות מאמץ להתחיל חיים.

כל הצעדים והמאמץ שלי פשוט לא נחשב בעינייה.

אז לא, אני לא מוכנה להתחיל לחפש עבודה

חיפוש עבודה היו אחד הטריגרים הבולטים שלי לדיכאון.

ואני לא מבינה איך הם מצפים שאני אתחיל זאת כשאני עוד לא מסוגלת להיות חצי יום בבית.

כל מה שעשיתי היה לבכות עד הפגישה עם הפסיכלוגית ושם לגמור לה את הנייר

כל מה שאני רוצה זה להיות מתחת לשמיכה ולהעלם לכל היום, להעלם עד ליום שאבא שלי חוזר.

אני מרגישה לא חשובה, אני מרגישה חסרת משמעות, וחסרה לי התמיכה של אבא שלי כל כך